לא פעם ולא פעמיים חזר אהוד ברק על עמדתו באוזני המראיין עודד שחר בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון: "צריך לקיים עימות בין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, על מנת שיפרשו את השקפותיהם באוזני הציבור, והציבור יחליט". זו הייתה קריאה כמעט נואשת של המועמד, הממוקם בסקרים הרחק מאחורי שני מתחריו. עוד בטרם תם הראיון עם ברק, התפתח מאחורי הקלעים באולפן דיון בשאלה - מי קבע שברק יהיה השלישי בעימות כזה, פרט ללבני ולנתניהו. דעה אחת גרסה שהסקרים יחליטו מי ישתתף. אם זו הגישה, עשוי אביגדור ליברמן להיות מוזמן ולא ברק. ואולי מצב הכוחות בכנסת היוצאת הוא שיכריע מי יתעמת עם מי. במקרה כזה, ליו"ר הליכוד יש 12 מנדטים ותו לא.
הוויכוח הקצר על העימות שטרם נולד השכיח עובדה פשוטה. היה זה אהוד ברק שב-1999 חיסל מסורת בת עשרים שנה של עימותים פוליטיים טלוויזיוניים ערב בחירות. זה אמנם לא היה עימות פתוח ומשוחרר כמו באמריקה, תמיד היו כללים נוקשים והנושאים נקבעו מראש, אבל עימותים התקיימו. עד שברק הגיע למסקנה שהוא מוביל בסקרים על-פני נתניהו ועימות בטלוויזיה יוכל לשרת רק את יריבו. שרון הלך בעקבותיו ב-2001 וב-2003, ואולמרט החרה-החזיק אחריהם ב-2006.
צחוק הגורל, דווקא ברק הוא שמשווע עכשיו לעימות טלוויזיוני, כאילו זה שיציל אותו. מפלגת העבודה משלמת היום מחיר על אי-נכונותו של ברק לפרוש מהממשלה ועל אי-יכולתם של שריה להיפרד מכיסאותיהם. "טוב להיות שר", אמר פעם אריאל שרון, וידע על מה הוא מדבר. במפלגת העבודה זו לא סתם אמירה, זו אמונה ממש, ודבקות בכיסא.
ברק גילה לתדהמתו שהאולטימטום להחלפת ראש הממשלה, לא רק שלא חיסל את קדימה אלא הפיח בה רוח חיים והחזיר אותה לזירה, מלאת און ועזוז.
בעשרים השנים האחרונות לא היה ראש ממשלה (פרט לאולמרט), שנבחר לתפקידו בלי שעמד לפחות שנתיים בראש האופוזיציה, והיווה בעיני הציבור אלטרנטיבה לשלטון. כך החליף רבין את שמיר, ונתניהו את פרס, וכך ברק ושרון. הציבור אולי לא מתגעגע מאוד לבנימין נתניהו, אבל העובדה שהוא ראש האופוזיציה בשלוש השנים האחרונות מסייעת לו בסקרים. העבודה והעומד בראשה סיגלו לעצמם את הגישה שהשעה עדיין איננה בשלה לפרישה. בכך פספס ברק את שתי ההזדמנויות הפוליטיות שהיו לו: דו"ח וינוגרד ועדותו של טלנסקי.
עכשיו הוא מגלה שהדחת אולמרט ובחירת לבני הפיחה רוח חיים בקדימה, ושלבני שותה לו את המצביעים. הוא פוסל על הסף כל חיבור פוליטי ערב הבחירות בינו לבין קדימה, למרות שבמפלגתו שלו כבר נשמעות זמירות כאלה. האמת היא, שהדיון בעבודה על העניין הוא מופרך מיסודו. אף אחד בקדימה לא הזמין את העבודה להצטרף.
מערכת הבחירות יצאה השבוע לדרך ונושאיה עדיין לא ברורים. מה שכן ידוע הוא מה רוצים המועמדים: נתניהו שואף לסדר יום כלכלי ומדיני, והסיסמה "ציפי תחלק את ירושלים" טרם נוסתה, 12 שנים לאחר שהשיגה את מטרתה על שמעון פרס. לבני רוצה להציג את נתניהו כמשת"פ של ש"ס ואת עצמה כבלתי-סחיטה וכלא מושחתת. הקמפיינרים שלה, ראובן אדלר ואייל ארד, יעשו כל מאמץ להשחיר את פניו של נתניהו. אצל יו"ר הליכוד מודעים לטקטיקה הזו ונערכים גם לקראת התקפות על שרה נתניהו.
לבני מצדה יודעת שינסו להציג אותה, שוב, כחסרת ניסיון. אם זה יצליח, ייסדק מאוד הקו שהובילה לאחר שנכשלה בהרכבת הממשלה. אותו קו, שהצליחו להשליט ביומיים הראשונים ולפיו לבני לא רק שאינה נסחטת, היא גם לא מוכרת את המדינה לחרדים. אי-היכולת להרכיב ממשלה עלול לבסס אצל הבוחרים את החשד שהיא שרה מוערכת ופופולרית, אבל תפקיד ראש הממשלה גדול עליה.
קמפיין הבחירות רק מתחיל, וכבר ברור שלאישיותם של המועמדים יהיה תפקיד נכבד בשיקולי הבוחר. שבע שנים לאחר שבוטלה הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ישראל מתנהגת כאילו עודה קיימת.
אם האנשים, הפרסונות, הם שיעמדו במוקד מערכת הבחירות, יחזק הדבר מאוד את לבני, בהיותה הפוליטיקאית הפופולרית בישראל. נתניהו מעורר אנטגוניזם וההתקפות האישיות, שצפויות עליו, עשויות לחזק את המגמה הזו. הוא חייב לסגל קו של הבלגה ולא היגררות, ולנסות בכל כוחו להשליט את סדר היום שלו תוך גרירת לבני למגרש הכלכלי, שבו היא חלשה, ולמגרש המדיני.
מערכת הבחירות הקצרה הפעם - רק שלושה חודשים וחצי - מבטיחה להיות תוססת ומעניינת. הסקרים מלמדים שהכול פתוח והכול עוד אפשרי. דבר אחד בטוח - זה יהיה אישי. מאוד אישי.