לבית המשפט העליון הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף בפסיקתו התקדימית (ע"א 2070/06), שקבעה כי שיעבוד צף הכולל תנייה מגבילה יגבר על שיעבוד קבוע מאוחר לו, רק מהיום בו נרשם השיעבוד הראשון במרשם השיעבודים שברשם החברות. פסק הדין סטה מ"הלכת בלס", בה נקבע כי השיעבוד הראשון יגבר מרגע שהוא נמסר לרישום.
כן נקבע תקדימית, כי לצורך תחרות בין שעבודים יהיה למרשם השיעבודים מעמד קונסטיטוטיבי (יוצר תוקף או זכות) ולא רק ראייתי-הצהרתי (על קיום הזכות), ולכן בעל שיעבוד מאוחר גובר על בעל שיעבוד מגביל מוקדם שנמסר לרישום אך טרם נרשם בפועל.
בבקשה לדיון נוסף שהגיש עו"ד יעקב גרינוולד, כונס הנכסים מטעם בנק הפועלים על נכסי חברת מיטב השדה, באמצעות עוה"ד אלקס הרטמן ואהוד ארצי ממשרד ש. הורוביץ ושות', נטען כי בהלכה קיימים קשיים עקרוניים ואופרטיביים שלא ניתן להם מענה בפסק הדין. כך, למשל, יישום הפסיקה רטרואקטיבית על נושים המחזיקים בשיעבוד צף עלול לפגוע בזכויותיהם הקנייניות, משום שבפסק הדין לא נקבעו "הוראות מעבר" לתחולתו. "נושים אלה הסתמכו על ההלכה עד לפסק הדין, ובהתאם לכך כלכלו את צעדיהם", נטען.
כן נטען כי הענקת מעמד קונסטיטוטיבי למרשם החברות רק ביחס לשיעבודים צפים, גורע ממעמדה של בטוחה זו, פוגע בהרמוניה והאחידות בדיני השיעבודים ויוצר א-סימטריה בין השיעבוד הצף לקבוע, בלא הצדקה. זאת, כאשר התקופה שבין מסירת פרטי השיעבוד לרישום ועד להופעתם בפלט עשויה להימשך חודשים, בהם אין לשיעבוד תוקף.
הכונס מציין כי למרות שפסק הדין הכריע בנושאים הנוגעים ישירות לנושאים שבטיפולו של רשם החברות והוא משליך עליו, לא נשמעה דעתו, וכן כי בפסק הדין אין התייחסות אופרטיבית למידת האחריות המוטלת על רשם החברות, אלא רק לאחריות בעל השיעבוד.