בחודשים הרבים שבהם שכבה משותקת, מרותקת למיטה, בגלל התקף טרשת נפוצה, הייתה אסנת בלקינד-שפס עסוקה, בין השאר, בקריאת ביוגרפיות של מצליחנים. היא ניתחה "בשיטתיות קרה", לדבריה, את כרוניקת ההצלחה של אנשים כמו פרנק גרי, מדונה, דיוויד בואי ודוד בן-גוריון והגיעה למסקנה שאין קיצורי דרך: כדי להצליח דרושה נחישות. "איזו דרך חתחתים הם עשו עד שהתגלו, כמה חשוב להאמין בעצמך ולא להישבר למרות כל הסירובים והסתירות שאתה מקבל בדרך. התמדה, דבקות במטרה, אני משננת לעצמי את הדברים האלה כל הזמן, ממש, כמנטרה". התובנות האלה נשמעות אולי כמו קלישאות ניו אייג', אבל בלקינד-שפס, שטיילה רוב חייה במחוזות הגיהינום והציניות, הרוויחה ביזע ובדמעות את הזכות להשתמש בהן.
בזמן שהייתה משותקת, בין קריאת ביוגרפיה אחת לאחרת, ערכה בלקינד-שפס חשבון נפש יסודי. לא הייתה לה ברירה. "הרגשתי מושפלת מהחיים. כל חיי הייתי רגילה להתמוטטויות נפשיות, אבל הפעם זו הייתה התמוטטות פיזית. לא יכולתי לצעוד יותר משני צעדים. הייתי באבל. עם הזמן, תוך כדי שכיבה ודיבור ללמפות, החלטתי שככה אני לא ממשיכה לחיות.
"יצאתי למסע היכרות עצמי, ממש פירקתי את עצמי לגורמים. בעזרת טיפול פסיכיאטרי הגדרתי לעצמי מחדש את מהות הקיום, במטרה לאתר ולחבר יחד את הכוחות שנשארו לי כדי לעמוד על הרגליים. זה מסוג המצבים שאתה עוצם את העיניים חזק ואומר לעצמך שאם אתה מוותר אתה מת, פשוט מת. החלטתי להתחבר לגוף שלי מחדש. איתרתי מקומות שבהם אני מרגישה משהו, שיש לי בהם תחושה, ומצאתי כאלה. הכרזתי מלחמת חורמה במחלה ובתוך שנה וחצי נעמדתי מחדש על הרגליים".
בעצם ריפאת את עצמך?
"לא ריפאתי את עצמי, אתה אף פעם לא מתרפא מטרשת, אבל בהחלט נעמדתי על הרגליים, תרתי משמע".
זאת הייתה, לדבריה, הפעם השנייה בחייה שהבינה ש"אם אין אני לי מי לי" היא התובנה "החשובה בחיים". הפעם הראשונה הייתה בשנות העשרים שלה, כשנגמלה מהרואין. "זה די נדיר להיגמל מהרואין, אחוזים בודדים מהאוכלוסייה מצליחים לעשות את זה. זה גם די נדיר לצאת משיתוק כמו זה שאני לקיתי בו".
מאז שנעמדה מחדש על הרגליים היא מארגנת את חייה באמצעות האמנות. העבודות שלה הן ניסיון לפענח את עצמה ולאזן את הקוטביות המלווה אותה: חיים ומוות, חולי ובריאות, דיכאון ותקווה, משיכה לקצוות ושאיפה לנורמליות. היא קראה לסדרת העבודות שלה "טראנס ממד", כביטוי לממדים הרבים שבדקה בחייה, לחשבון הנפש, לשינוי ולטרנספורמציה שעשתה, אבל גם מפני ש"הן זורקות את הצופה לממדים אחרים, וככל שאתה מרבה להסתכל בהן אתה מגלה יותר דברים חדשים".
למשל, בעבודה הראשונה שיצרה לאחר ההחלמה (Childhood end) יש צילום רנטגן של ילד עצוב ("נוכח לא נוכח"), סרט שנקרע באמצע ("אנלוגיה לסרט שאני עברתי כל חיי") ואקדח ("שמסמל איזה מוות, אבל גם חיים. כנראה כדי לחיות אני חייבת גם, באיזשהו מקום, למות").
העבודה שבאה אחריה (Legatto) כבר הייתה אפורה פחות. על העצבות והכאב הטמונים בה מחפה צבעוניות עליזה. "כשעשיתי אותה לא הפסקתי לבכות. יש בה אוסף של קלישאות הכי בסיסיות ודיסקים שמנגנים אותן בכיף כזה. התובנות המושתנות האלה - 'האמן בעצמך', 'מצא את האיזון', 'כבד את עצמך', 'לוק אט דה ברייט סייד' - אלוהים, אם רק היו אומרים לי כמה מהן בילדותי, החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי".
יותר מדי כסף
כשבלקינד-שפס, 48, מדברת על החיים שלה היא מתכוונת קודם כול לילדות בסביון. "גדלתי בבית שבו נתנו יותר מדי מקום לכסף, על חשבון רגשות. כבר בתור ילדה פיתחתי אנטגוניזם לכסף ולרכוש. זה אמנם לא חוכמה גדולה כשאת גרה בסביון והדברים החומריים נופלים עלייך כמובן מאליו, אבל התחושה שלי הייתה שהכול נעשה למען ובשם הכסף. מרדתי בזה. סביון זה מקום שמאוד אוהב אנשים שהולכים בתלם, ואני הייתי ילדה חריגה, לא מובנת. רציתי רק לגדול ולברוח משם".
אמה הייתה מורה, אביה איש עסקים בעל חברת תעופה. "אימא שלי הרגישה שתפקידה לחנך אותי בהתאם לערכים שלה, וכילדה קיבלתי הרגשה שכל מה שאני חושבת או עושה או מרגישה זה לא טוב, לא נכון, לא עומד בציפיות ובסטנדרטים. אבא שלי היה אדם קשוח ונוקשה".
בצבא שירתה כפקידה בחיל האוויר. "עשיתי הרבה קפה", היא נזכרת בפיהוק. שנה הספיקה לה שם, אחריה השתחררה ונסעה לארצות הברית. היא למדה אמנות בניו ג'רזי וחזרה לארץ טרם סיום הלימודים. בארץ פגשה שוב את ילון שפס, ידידה מהצבא, והשניים הפכו לאחד הזוגות החמים בתל אביב של שנות ה-80. ילון הוא בנו של מרק שפס, לשעבר מנהל מוזיאון תל אביב.
"ילון ואני התחברנו על רקע המצוקות והדיכאונות שלנו. בילינו ב'פינגווין' וב'ליקוויד' והיינו הגרעין הנוקשה של תל אביב ההוללת - חלק מחבורת אנשים יצירתיים, בוהמיינים, מרדנים, שחיפשו את עצמם. בתקופה הזאת מתחתי את גבולות ההדוניזם שלי. פיתחתי גישה לחיים של 'וואלה, אני בקרב עם החיים האלה, אז אלך בהפוכה, אנצח אותם בנהנתנות חסרת גבולות'. כל מה שידעתי אז זה להיות צינית ולנהל דיאלוגים שנונים בפינג-פונגים. ידעתי שהדיכאון אורב לי בכל פינה, והייתי חייבת לפתח מנגנוני הגנה. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להעיף אותו. הציניות הייתה אחד הכלים".
כלי אחר היה ההרואין. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שלקחתי. שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה. ידעתי שזה כרטיס בכיוון אחד, אבל הבטיחו לי ראש סבבה, אז הלכתי על זה. הייתי פשוט עייפה מהחיים, נדמה לי שדי רציתי להתאבד.
"הגוף שלי דחה את ההרואין, סבלתי מהקאות וממיגרנות נוראיות, אבל הייתה לי הקלה לנפש, אז המשכתי. ההרואין נטרל לי את הפחדים, החרדות, הכאב. יש אנשים שלוקחים הרואין וצוללים, הופכים לאמבות, אני נהייתי תזזיתית, מתפקדת, כי זה שם לי את כל הכאב בצד.
"ככה, כנרקומנית, העברתי את לימודי הארכיטקטורה שלי. בהתחלה זה עבד, זה פתח לי את אפיקי היצירתיות, אבל כשהסמים השתלטו עליי לגמרי כבר לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהיות תלויה בהם. לקחתי שלוש מנות ביום ולא ראיתי ממטר. הטבעת הלכה והתהדקה עליי. זה בור ללא תחתית, ההרואין הזה".
החגיגה נגמרה כשחבר דיווח להוריה על מצבה. הם שלפו אותה מדירתה המשותפת עם שפס בשדרות ח"ן והחזירו אותה לסביון. "הרגשתי שאני עומדת לפני צומת, שאם אני לא עושה בו את ההחלטה הנכונה אני מידרדרת למקומות שאני לא רוצה להגיע אליהם. סגרו אותי בבית, קיללתי, אבל נגמלתי. לצאת מסמים זה כמו לחזור מהמוות".
חצי שנה אחרי הגמילה היא חזרה לשפס, שחיכה לה בעיר הולדתו בשווייץ. היא עיצבה תכשיטים, הצטרפה לאגודת האמנים של ז'נבה, וילדה את בתה הבכורה, שני. היה נדמה לה שהיא על הגל. "אחרי כל החיפושים העצמיים, חשבתי שהאימהות תהיה המקום הבא שבו אמצא את עצמי. חשבתי שהיא תספק לי את התרופה לנפש. חשבתי שבאמצעות הילדה אעשה את התיקון לילדות שלי, שהייתה סבל.
"אבל אז החלה הידרדרות נוספת, שהייתה כמו כדור שלג - הסמים. מה היה שם מלבד הרס עצמי? לא יודעת. אני רק יודעת שהתייסרתי בגלל שני. היא הייתה אמורה להיות התיקון, והנה אני חושפת אותה למציאות נוראית בגיל כל-כך צעיר".
שמונה חודשים אחרי הלידה, התעוורה בלקינד-שפס בעין שמאל. "זה קרה פתאום, בן לילה. עשרה חודשים סבלתי מכאבים והייתי בטוחה שיש לי גידול בראש, אבל בתור אחת שיודעת רק לברוח מובן שלא הלכתי לבדוק את זה, וכשהלכתי, גילו לי טרשת נפוצה".
כעסת?
"לא. חשבתי שזה השתלב נהדר עם אורח החיים שלי, עם הביזוי הגופני שלי, עם סגנון החיים ההולל והלא בריא שלי. זה היה נראה לי כמו משהו טבעי שקרה לי. טופלתי בסטרואידים וחזרתי לראות".
בלקינד-שפס נפרדה מילון, חזרה עם בתה לארץ ונכנסה לגמילה, שכללה הפעם טיפול בגהה, השתתפות בסדנה של נרקומנים אנונימיים והצטרפות לתנועת ה"פיזיקל אימורטליטי". "בפיזיקל אימורטליטי ראיתי לראשונה בחיי אנשים קורנים, עם אנרגיות חיוביות. זה אחד הטיפולים הכי פרודוקטיביים שעברתי בחיי. אני, עם כל הציניות שלי, עמדתי שם בהתחלה ואמרתי, 'מה הם מזיינים לי את המוח, הצבועים האלה', אבל לאט-לאט המחמאות שקיבלתי - אגב, לראשונה בחיי - נטמעו בי. התחלתי לספוג אותן. אני חייבת להם את השינוי הגדול ביותר שעשיתי בדימוי ובביטחון העצמי שלי. שם למדתי לכבוש את מקומי ולא לחכות לדברים שיפלו עליי. שם למדתי לתקשר עם אנשים בלי המעטה של הסטטוס הכלכלי-חברתי, אלא אדם מול אדם נטו".
והשינוי הזה הוא שעזר לה להתחבר לאייל, בעלה הנוכחי ואבי בנה, ליאם. "אייל היה האדם הנורמלי הראשון שהכרתי בחיי. אדם עם נפש פחות מורכבת, פחות פצועה, אדם מאושר שחי את חייו, לא שואל יותר מדי שאלות, מסופק. הייתה כימיה טובה בינו לבין שני, וזה מה שקנה אותי. רציתי שתהיה לה משפחה, וזה היה הדבר היחיד שהיה חשוב לי אז".
אבל גם אז לא בא השקט. השניים עברו למודיעין ("האפר שכיסה את הקבר שלי"), נקלעו לקשיים כלכליים, התמודדו עם מחלת כליות שאיתה נולד בנם ועם הסרטן של אימא של אסנת, שנפטרה בינתיים. כל זה הספיק כדי שהתקף הטרשת הבא יתדפק על דלתה. "הלחץ מכל הכיוונים היה פשוט גדול עליי. הייתי בדיכאון נוראי. אייל היה עסוק, הוא לא היה יכול להכיל את הדיכאון שלי, הוא גם לא ידע איך. יש יתרון גדול בלחיות עם מישהו שלא מכיר דיכאונות, מצד שני גם אין לך עם מי לדבר כשזה מגיע.
"יום לפני ההתקף לא הפסקתי לבכות, ממש התפלשתי על הרצפה - ואז הוא בא. אני בטוחה שהזמנתי אותו. אייל לקח אותי לבית החולים על הידיים, ובמשך שנה וחצי לא קמתי".
החומרים מפחי אשפה
ואת חתיכת החיים האלה היא מארגנת בשנים האחרונות מחדש, על לוחות מתכת, באמצעות צינורות ושעוני ביוב, מדחסי מזגנים, פרספקס, פלסטיק ושאר חומרים תעשייתיים, ממוחזרים. "העבודות שלי הן אסופה של תובנות שליקטתי במשך השנים, במיוחד אחרי ההתקף. מצאתי שאחד הדברים החשובים בחיים זה אינטראקציה, מינון ואיזון, כך שהעבודות מאוד הרמוניות, מתארות את המסע, אבל עם פנים לתקווה".
עד כמה הן מסגירות את הביוגרפיה שלך?
"כשהתבוננתי בסדרת 'טראנס-ממד' ראיתי שהן פחות מבטאות את הכאב ואת הגעש הפנימי ויותר את עבודת הפרך שעשיתי - ועדיין עושה - כדי להחזיר את עצמי לנתיב סביר של חיים. העבודות מציעות פתרונות של זרימה והרמוניה, אור ותקווה. הן לא משקפות את החולי, אני לא מתעסקת יותר בקורבנות, אלא רק במציאת תובנות ופתרונות".
את החומרים שמהם היא מרכיבה את העבודות שלה היא מוצאת בפחי אשפה, או כהגדרתה, "פחי זבל אקסקלוסיביים": "זה לא פחים של ירקות ופירות וחרא של חתולים, אלא יותר שאריות של מפעלים, מעבדות לתיקון מחשבים וגופי תאורה. אין לי שום בעיה לקפוץ לתוך פחים או מכלים של מפעלים ומעבדות ולמיין חומרים. בדרך כלל אני עושה את זה בדרום תל אביב, אבל גם במושב אודים יש פח משובח, של מפעל גופי מחזור".
קחו למשל את "סימפוניה", אחת העבודות היותר טיפוסיות של בלקינד-שפס. במרכזה שיבר ראשי, צינורות אינסטלציה גסים וצינורות שקופים, מוליכי תאורה. אלה חומרים תעשייתיים, קרים, שבקומפוזיציה (הצבעוניות, הזרימה) השפסית מייצרים תחושה של סימפוניה הרמונית, מעין מנגינה. "בשבילי, כל העולם הוא אמנות. שיבר ברחוב הוא לא שיבר, הוא כלי עיצובי שאני נותנת לו תסריט משלו. אני אוהבת לשנות את הייעוד של החומרים בצורה פרדוקסלית, להוציא אותם מהקונטקסט שלהם ולצקת בהם תוכן חדש לגמרי. יש לי אובססיה לזה, הפער בין המוצא של החומר למשמעות החדשה שהוא מקבל מדליק אותי, כי אני אדם קוטבי שאוהב לגעת בקצוות. אני אוהבת ליצור דיאלוגים בלתי אפשריים, וככל שהקטבים יותר רחוקים זה יותר מאתגר אותי. למשל, לקחת חומרים שנפגוש, נגיד, בביוב, ולהפוך אותם באמצעות קומפוזיציה לחומרים אציליים שיפארו את חדר השינה או את הסלון".
אחת הנשים שהכניסה עבודה כזאת לסלון היא תמי דיקמן, מנהלת קשרי אדריכלים בקבוצת EFD , הקבוצה הבונה את מגדלי One בתל אביב. דיקמן בחרה בעבודה של שפס לדירה לדוגמה של הפרויקט. "מפאת היוקרה של הפרויקט חיפשנו מעצבת עם אמירה שונה, עכשווית, מיוחדת, לא רציתי סתם פסל או תמונה. מאוד התרשמתי מהעבודות של אסנת".
דיקמן הפנתה את שרון שלו, מעצבת פנים ומנהלת פרויקטים בקבוצה, כדי לבחור את העבודה של שפס שתעטר את מבואת הדירה. "הדירות האלה הן דירות לעשירון העליון, ומי שנכנס אליהן מאוד מעריך ומוקיר אמנות", אומרת שלו. "לכן חשוב היה לנו לעצב אותן עם קריצה.
"בחנו עבודות של לא מעט אמנים ובחרנו בעבודה של אסנת, שמאוד מתאימה לקונספט של הדירה בגוונים ובאמירה, שהיא קצת אקלקטית. יש בה פריטים קלאסיים, מודרניים וחדשניים. הייתה לנו פינה בדירה שצעקה לאמנות, למשהו קצת יותר מיוחד מפסל או ציור, איזה תלת-ממד שלא רואים כל יום. העבודה של אסנת, שיש בה תאורה ופרספקס ולוחות מאירים, מאוד התאימה לנו. היא יצרה פינה מפתיעה".
מה משך אותך בעבודות שלה?
"יש בהן איזו חדשנות, משהו עם ראייה לעתיד שמסתכל קצת על העבר. יש בהן איזה עניין, גימיק, משהו מרענן שלא רואים כל יום. מעבר לזה היא בעצמה מעניינת, צבעונית, אני מאוד מעריכה אותה. היא רק בתחילת הדרך, יש לה עוד המון מה להוציא ולפתח, אבל אני אוהבת את הראש שלה. היא פנטזיונרית, וזה מאוד מיוחד, לא להרבה אמנים יש תכונה של פנטזיה ומימוש".
גם האוצרת דפנה נאור, מגלריית היי-טאצ' בהרצליה פיתוח, אהבה את הסגנון. "פגשתי בה לראשונה כשהיא הגיעה אליי לגלריה עם תיק עבודות. אהבתי את הכיוון החדש, את הדבר הזה שמדבר טכנולוגיה, את העכשוויות, את העתידניות".
הגלריה מציגה שתי עבודות של בלקינד-שפס. "היא מעניינת אותי. יש בעבודות שלה אסתטיקה יפה, שמבטאת משהו חדש. היא קולעת למבט של עכשיו, לעין של עכשיו - העיניים שרגילות להסתכל בטלוויזיה. היא עושה אמנות שקל לראות, אמנות שקרובה אלינו, שלא מכבידה. משהו לא בנאלי, שעדיין לא ראינו, ועם זאת לא מאיים, לא רע, משהו טוב".
שוק הפשפשים
לפני שנתיים וחצי עשתה בלקינד-שפס את הצעד החשוב ביותר שלה כאמנית - וכאדם בוגר - ופתחה סטודיו משלה. היא מיקמה אותו בשוק הפשפשים ביפו. "עד לפני שלוש שנים ניהלתי את חיי בצורה לא נורמטיבית. חייתי ביני לבין עצמי, קמתי בשעות הצהריים, לא התמודדתי עם העולם שבחוץ. פתיחת הסטודיו זה לקחת אחריות, על ההוצאות הכלכליות והמשמעויות שכרוכות בכך. בשבילי, לקחת סטודיו זה גם לדאוג לשווק את האמנות שלי, לחשוף אותה, להציג אותה - ואני אעשה בשביל זה הכול".
נכון להיום, נראה שההשקעה מתחילה להחזיר את עצמה. בשנים האחרונות השתתפה בלקינד-שפס ב-12 תערוכות קבוצתיות, רובן בתחום העיצוב, וערכה שתי תערוכות יחיד רק בשנתיים האחרונות (בגלריה מגדלור ביפו ובגלריה חנקין בחולון). עבודותיה נמכרו, בין השאר, לאוסף בנק לאומי ולאוסף משפחת פיז'ו בפריז. בחודש שעבר השתתפה בפירנצה ב"ארטה לגונה", תחרות פיסול בינלאומית מטעם האגודה האיטלקית לאמנות עכשווית. לתחרות נבחרו שלושים אמנים ומעצבים מבין יותר מ-3,000 שהגישו מועמדות. שפס הציגה שם עבודה שהיא מחווה למרכז פומפידו בפריז. "אני מושפעת מאוד מהבאוהאוס ומעריצה את הארכיטקטורה של המרכז. הוא בהחלט השפיע עליי".
העבודות שלך הן בעצם דיאלוג בין אמנות לעיצוב, ויש האומרים שאת יותר מעצבת מאמנית. איפה את ממקמת את עצמך?
"כשחיפשתי גלריות לעיצוב כדי להציג בהן אמרו לי שזה אמנות, וכשהלכתי לגלריות לאמנות אמרו לי שזה עיצוב. ואז שאלתי את עצמי מה אני יותר, מעצבת או אמנית, הרי אצלי זה מגיע משני מקומות שונים בגוף - העיצוב הוא שכלתני יותר ואילו האמנות באה מהבטן. בסופו של דבר סיכמתי לעצמי שאני מהלכת על התפר ושאני פשוט שניהם".
איפה תהיי עוד עשר שנים?
"מקווה שבמוזיאונים".**
meravsarig@gmail.com