השבוע האחרון היה השבוע הגדול של אביב בושינסקי. מאז ימיו היפים לצידו של בנימין נתניהו , נדמה כי לא ידע עדנה שכזאת: אין כמעט עיתונאי שלא החמיא לתרגיל הגדול שלו, לעובדה שהרוויח "שניים במחיר אחד": גם בן שמעון שהולך הביתה, וגם אבי נמני בפוזיציה שממנה בושינסקי יוכל רק ליהנות: יצליח - טוב, לא יצליח - עוד יותר טוב.
בושינסקי הוכיח השבוע שהוא פיקח. כל כך פיקח, עד שנותר רק לתהות מה היה קורה אילו היה גם חכם, כלומר אחד שלא צריך לגייס עכשיו את כל השטיקים שלמד במסדרונות האלימים של הפוליטיקה הישראלית כדי לבצע משהו שאינו יותר מחילוף בצמרת מקצועית של מועדון כדורגל.
עוד בטרם ניגש לפרטים, קשה שלא לתהות שמא ממדי הפרשה משקפים את עומק מחלתה של מכבי תל אביב, קבוצת מרכז טבלה שהשיגה חמישה תארי אליפות בשלושים השנים האחרונות, אבל בטוחה שהיא למעשה הכלאה בין מילאן, ברצלונה וצ'לסי. כמו כוכבת הסרטים האילמים מ"שדרות סאנסט", היא משקיפה אל עבר עולם שאינה מכירה יותר, בטוחה בכוכבותה ואינה משלימה עם כך שתהילתה כבר מאחוריה, כך גם מכבי מתחננת לתפקיד ראשי בסצינת הכדורגל המקומי, מבלי לשים לב שהסצנה הזאת היא כה עלובה עד שהיא מנוהלת בידי אנשים מפתח תקווה. אל תפריעו לה, למלכה. היא כבר מאופרת, מתוחת פנים, מחכה לרגע שבו יבזיקו הפלאשים, גופה נרקב כבר מזמן, אבל פניה פוטוגניות מתמיד.
יכולת השכנוע העצמי של המועדון הזה היא אחת התכונות המופלאות בספורט הישראלי. ובתוך הפארסה שנקראת מכבי תל אביב, אבי נמני הוא סוג של גיבור טראגי: לכאורה הוא המלך. אבל הכתר שלראשו חלוד. הוא מלך של בר-מצוות עם בורקסים שמכילים את השאריות מחתונת הלילה הקודם. הוא המלך של המגדפים מאחורי ספסל הקבוצה. הוא יכול היה לצאת נגדם, להשקיט, להרגיע, אבל אז היה נאלץ להודות בכך שהוא המלך שלהם, בעוד שבסתר ליבו הוא רוצה יותר. לפעמים נדמה שהם, נתיניו, מגעילים אותו. בחלומותיו הוא מין בושינסקי שכזה, מריח מאפטר שייב יוקרתי במקום מבצק עלים של אולמי שמחות, אחד שהחברים שלו הם ראשי ממשלה, טייקונים, "פרידמנים". אין לו ברירה אלא למלוך עליהם, להמשיך וללכת לאירועים המיוזעים שלהם, אבל בלב הוא רוצה הרבה יותר.
"הקהל עליי", נהג נמני לומר רק לפני שנה, אולי מעט יותר, לכל מי שייצג את המתעניינים ברכישת מכבי, ותהה איך תיבנה הקבוצה מתקציב שפוי ומה יאמרו האוהדים. הוא נפגש איתם (גם אם הכחיש אחר כך) על תקן בעל הבית האמיתי, בעודו שחקן של לוני הרציקוביץ'. הוא נפגש כדי לוודא שמעמדו לא ייפגע בכל מבנה של בעלות עתידית על המועדון. דווקא בעסקת שניידר הוא לא היה מעורב, ולראשונה ראו על פניו חשש אמיתי לגורלו. בושינסקי היה יכול לעשות אז מעשה: בשער 11 היו להוטים כל כך להפטר כבר מהרציקוביץ' שהיו מוכנים לקבל גם פרידה מנמני כעסקת חבילה. אבל בושינסקי, כמו חלוץ שקיבל כדור מול שער ריק והשתהה יתר על המידה, החמיץ ממטר. נמני זיהה את ההזדמנות וחלחל אל תוך כל סדק אפשרי בהנהלה החדשה של מכבי.
"אני רוצה להיות הסמכות המקצועית הבלעדית במכבי", דרש בקיץ בן שמעון. תרגום חופשי מבן שמעונית: "חבר'ה, יש לי הצעה גם מחיפה, רוצים אותי במכבי? סלקו את נמני". בושינסקי הפיקח הבין, אבל לא רצה להיות זה ש"דם נמני" על ידיו.
גם נמני הבין שהישרדותו במכבי תלויה ביכולתו לוותר, ולו למראית עין, על כל יומרה מקצועית. הוא התרכז בניהול ובעיקר בביצור מעמדו: עיתונאי אחרי עיתונאי, בר מצווה אחרי בר מצווה. פה ושם הוא גילה מה הוא חושב על המאמן החדש, גילה מעט בדבריו - ועוד יותר מכך בשתיקתו. נהנה לראות את בן שמעון נלחץ, טועה, מסתבך בתוך טעויותיו, נלחץ עוד יותר, מוכה ולבסוף מגורש. בתכנית שלו הוא היה אמור ליהנות עוד קצת על הגדר, להחזיק בתואר ניהולי אמורפי עוד כחצי שנה, עד שרוני לוי למשל יסיים עם מכבי במקום השביעי ואז יתנו לו את המושכות, כמו שהוא אוהב - בתנאים שלו. אבל הוא לא לקח בחשבון שבושינסקי, הוכשר במסדרונות האפלים של לשכת ראש הממשלה, ביחידת העילית של הספינים. עכשיו אין לו ברירה אלא להצליח עם מכבי, אפילו הצלחה יחסית (נניח מקום שלישי בתום העונה) שתתקע אותו כעצם בגרונה של ההנהלה. פחות מזה, והוא גמור.
אוהדי הפועל יכולים להשקיף מהצד ולחייך: כמה שנים הם חיכו עד שלמכבי יהיה מן "משה סיני" משלה?