כשנפתחה ישיבת הממשלה ב-24 ביוני 2007, נדמה היה שאין הרבה סיכוי שההצעה המפורטת שהניח לפני הממשלה משרד החקלאות ופיתוח הכפר של שלום שמחון, גם תגיע לדיון. כותרת הרפורמה - "עידוד התייעלות במשק הייצור והשיווק בענף ביצי המאכל" - לא רמזה על דחיפות מיוחדת, למרות התקציב הנאה שנדרש עבורה; שמחון, באמצעות מנכ"לית משרדו יעל שאלתיאלי, ביקש 300 מיליון שקל מיידית, והוא מתגאה בכך שהרפורמה תושלם בסך כולל של כ-750 מיליון. עיקריה של הרפורמה שקידם השר הם הוצאת הלולים המשפחתיים מאזורי המגורים במושבי הגליל המערבי העליון, והקמתם באופן מרוכז באתרים חדשים, בשטחים פתוחים, לפי קביעת מתכנני משרד החקלאות.
בחזרה לישיבת הממשלה: הרפורמה הייתה אמורה להיות הנושא ה-12 לדיון, והישיבה התקדמה בעצלתיים. ואז הודיע מזכיר הממשלה, עובד יחזקאל, על שינוי בסדר היום, והקפיץ את ההצעה למקום הרבה יותר טוב: נושא שלישי לדיון.
על-פי הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, כשעלתה הרפורמה לדיון, יצא שמחון מהחדר בשל ניגוד עניינים; הוא בן ממשיך בנחלת המשפחה במושב אבן מנחם בגליל העליון, המחזיקה מכסת ייצור ביצים ומקבלת סובסידיה מהמדינה. גם שניים מאחיו ובני משפחה אחרים במושבי הגליל העליון הם בעלי לולים ומכסות ייצור ביצים הנהנים מסובסידיות. במילים אחרות, שמחון ואחיו עשויים ליהנות מהרפורמה, על אחת כמה וכמה מכיוון שהרפורמה מיועדת בעיקרה למושבי הגליל העליון, הזוכים במסגרתה להטבות כפולות ויותר מיצרני ביצים במרכז הארץ.
שרי הממשלה קנו, ללא דיון יסודי, את נימוקי הרפורמה: יתרונות לגודל, שמירה על איכות הסביבה ושיפור התנאים התברואתיים והווטרינריים מול סכנות שפעת העופות. רק השר להגנת הסביבה גדעון עזרא שאל מה יעשו עם גגות האסבסט של הלולים הישנים. ראש הממשלה אהוד אולמרט אמר שתוקם ועדה, ובזאת הסתיים הדיון. הרפורמה אושרה, ושרי הממשלה יצאו למסדרון כדי לברך את שמחון וללחוץ את ידו.
בשנה וחצי שחלפו מאז אותה ישיבת ממשלה גילה משרד החקלאות פעלתנות ורצינות ביישום הרפורמה, ולפני שבועות אחדים נסגר מכרז גדול לבחירת המתכננים. הם יהיו אלה שיקבעו היכן ימוקמו חוות הלולים שאליהן יועברו הלולים המשפחתיים מהמושבים. אבן מנחם, המושב שבו מתגוררים שר החקלאות ואחיו (מאיר שמחון, שגם לו מכסה לגידול ביצים), יהיה בין חמשת המושבים הראשונים שייכנסו לפיילוט של הכשרת שטחים חדשים והוצאת הלולים מחצרות הבתים. איתם ישתתפו בפיילוט מושבים שכנים - נטועה, אביבים, חזון ומרגליות.
העברת הלולים על חשבונו של משלם המסים היא רק חלק מהסיפור. נסיעה בכבישי הגליל מוכיחה כבר כיום עד כמה התמעטו שטחי היער הרצופים; בין יישוב קהילתי לפרויקט, בין מושב לקיבוץ אין יותר מדקות נהיגה ספורות. אם שר החקלאות שמחון יצליח לממש את הרפורמה שהוא מוביל המצב יחמיר מאוד. בנוף היער ייפערו עשרות פצעים גדולים; בכל כמה קילומטרים, בעיקר על הפסגות, יקומו חוות לולים ענקיות, שהן מפעלים תעשייתיים, מתכתיים ומכוערים.
גריעה של יער משובח
בשנה האחרונה מופיעות לפתע ברשומות, הספר שבו מחויבת להירשם כל פעולה שלטונית, הודעות מוזרות ומסובכות להבנה. הכותרת היא "אכרזת יערות", וגוף ההודעה כולל נקודות ציון גיאוגרפיות, מספרי גוש וחלקה, דונמים ומטרים רבועים. לא מדובר בהודעות על תוספת שטחי יער, אלא להפך: בגריעה הולכת וגוברת של שטחי יער, ולא סתם שטחי יער, אלא דווקא המובחרים שבהם.
היער הישראלי הוא אנדרוגינוס מיוחד במינו. חלקו מורכב מהצמחייה הטבעית - החורש הים תיכוני האמיתי והוותיק, אלונים, חרובים, אלות, ברושים וכך הלאה, אלה הם שטחי יער המכונים בשפה המקצועית "שמורות יער". החלק האחר, הגדול יותר, הם השטחים שננטעו על-ידי הקרן הקיימת לישראל, המורכבים בעיקר מעצי מחט והמכונים על-ידי חלק מהיערנים בשם "מדבריות האורן".
כשהבריטים עזבו את ארץ ישראל היו בין הירדן לים, לפי רישומיהם, כ-830 אלף דונמים של שמורות יער. כיום, ממערב לקו הירוק, נותרו כ-250 אלף דונם, חלקם הגדול בגליל. לשם השוואה, השטח המוכרז של יערות עצי המחט של הקק"ל הוא כ-1.3 מיליון דונם, ובסך-הכול יש כמיליון דונם יערות בפועל. שטחי היער הללו מוגדרים בתוכנית מתאר ארצית ליער (תמ"א 22 שאושרה ב-1995), תוכנית הכוללת שטח של 1.6 מיליון דונם.
בתקופת המנדט ניתנה הסמכות לאשר כריתת יער טבעי רק לנציב העליון. חשוב לחדד: מדובר בסמכות לכרות שמורת יער, היינו חורש טבעי, ולא של יערות נטועים שלא היו קיימים אז. הסמכות הזאת נטועה ב"פקודת היערות" משנת 1926, סעיף מנדטורי שהתגלגל לחוק הישראלי, ולידיו של לא אחר מאשר שר החקלאות.
ניגוד עניינים מבני
כפילות סוגי היער גרמה וגורמת לטיפול שונה, לתכנון ולפיקוח לקויים, לכריתת יערות בלתי מבוקרת ולבלבול כולל בין תחומי האחריות של הקק"ל ביערות האורן לאלה של שר החקלאות ופקידיו בחורש הטבעי. מבקר המדינה, בדוח לשנת 2004, אף פירט את מחדלי שרי החקלאות לדורותיהם בטיפול ביערות.
פנחס כהנא, מרכז התכנון בקק"ל, מבצע בשנה האחרונה עבודה חשובה של תכנון מפורט לכל אזורי היער בישראל. העיקרון המנחה את עבודתו הוא שכל השטחים המיועדים ליער, ללא אבחנה - יוכרזו למעשה שמורת יער. אבל, עד שתושלם העבודה ויתבהר מי אחראי על התחום, עומד בעינו ההבדל בין שני סוגי היער והסמכות לאשר כריתה.
היכולת לברא שטח מיוער מתוך תמ"א 22 (הם יערות האורן) כרוכה בהליך סטטוטורי, המוביל את המבקש לוועדות התכנון העליונות של משרד הפנים. במסלול זה, העשוי לארוך שנים, מתקיימת שקיפות ויש בקרה ציבורית גבוהה יחסית. בשמורות היער יקרות הערך, לעומת זאת, שר החקלאות הוא האחראי הבלעדי. הוא יכול להכריז על שטח כשמור ליער, והחוק נתן לו כלים להגן על שמורות היער מפני בנייה או פלישה. מעניין לציין שאף שר חקלאות לא עשה שימוש בסמכותו כדי להוסיף שטחים לשמורות יער. לשר יש גם סמכות בלעדית לגריעת שטח המוגדר כשמורת יער לצרכים אחרים. אחרי קבלת המלצה מקק"ל וממינהל מקרקעי ישראל, השר הוא הקובע הבלעדי לגבי כריתה של שמורת יער. הסמכות הבלעדית הזאת של שר החקלאות אינה מותנית בשקיפות ההליכים או בהליכים סטטוטוריים מקובלים, כמו זכות ההתנגדות של הציבור לפגיעה בנוף.
על פניו, ומבלי לבחון את פעולותיו ואת העדפותיו של שר חקלאות זה או אחר, מן הראוי היה שהסמכות הזאת תועבר לשר להגנת הסביבה, שכן היא נועדה בעיקרה להגן על שמורות היער מפני השתלטות או פגיעה; מתן הסמכות בידי שר החקלאות יוצר מצב של ניגוד עניינים מבני.
הלחץ על היער גובר
רפורמת הלולים שהוביל שמחון תתבצע באזורים המיוערים של הגליל העליון המערבי, ביערות ובשמורות יער, ותהיה תוספת לחץ על החורש הטבעי המוגדר כשמורות יער. עד כמה חמור המצב אפשר להבין מהתנהלות העבר בתחום.
יישובים רבים, קיבוצים, כפרים ערביים, מושבים ויישובים קהילתיים גובלים בשמורות יער. לכן, שמורות היער עמדו ועומדות גם היום בפני לחצים כבדים לגריעת שטחים. כמעט כל המצפים בגליל הוקמו על שטחים של שמורות יער, תוך התעלמות, לכאורה, מההליכים החוקיים לגריעת השטחים הללו. יערות טבעיים נכרתו כדי להקים כבישים, מתקני תשתית ומסדרונות תשתית; הרחבת קיבוצים ומושבים בוצעו על חשבון היער, וכך גם לגבי תוספות שטחים ליישובים ערביים.
בשנים האחרונות יש תופעה של הקמת פרויקטים מסחריים ביערות ובשמורות יער, כמו מפעלי תעשייה או תיירות. חלק מהפרויקטים מתחילים בדרך הישראלית המקובלת - פלישה וקביעת עובדה בשטח, שאותו מכשירים בדיעבד מול גופי אכיפה ושיפוט סלחניים.
עמיקם ריקלין, מנהל יחידת הפיקוח הארצית בקק"ל, מנסה להילחם בתופעה של פלישות ובנייה בשמורות יער בגליל. ריקלין סופג ביקורת מהפקידות הבכירה של משרד החקלאות, על כך שהוא "עוכר פיתוח" וגורם נזקים ליזמים וליישובים. ריקלין מסר לאחרונה עדויות מפורטות ביחידה לחקירות כלכליות של המשטרה ברמלה, על פלישות לשמורות יער ועל מה שנראה לו חשוד בטיפול בהן.
את מידת הסלחנות שמגלה משרד החקלאות בנושא אפשר לראות במה שהתרחש בתהליך הרחבת יישובים במועצה האזורית משגב. הרחבות היישובים, בחלקן על חשבון שמורות יער, החלו תוך הפרת החוק לכאורה, שכן השטחים לא נגרעו כחוק על-ידי שר החקלאות, וכל עוד לא הוכרזה הגריעה, אסור לתת היתר בנייה. יחידת הפיקוח של קק"ל, בראשות עמיקם ריקלין, הבחינה בעניין והפסיקה את העבודות.
הגורמים שהיו אמורים לפעול כחוק ולהמליץ על הגריעה - קק"ל, מינהל מקרקעי ישראל, פקיד היערות ומוסדות התכנון - פנו לשר שלום שמחון רק בדיעבד, וביקשו ממנו להכשיר את החריגה. המועצה האזורית משגב אפילו התלוננה על הנזק שגרם לה ריקלין בגין הפסקת העבודות.
איך פעל שר החקלאות במקרה הזה? שמחון הוא המכותב הראשי במכתבו של עו"ד גיל להב, מנהל בכיר בלשכה המשפטית של משרד החקלאות. מדובר במכתב שנמסר לריקלין מהפיקוח ולעו"ד אופיר עיני, נציג היועץ המשפטי לממשלה: "במכלול נסיבות אלה, הריני להורות לכם, באופן חריג מאוד, על דעת ד"ר ניר עצמון, פקיד היערות, שלא לנקוט פעולות אכיפה למניעת המשך העבודות להרחבת היישובים שבנדון", נאמר בהודעה, "ככל שהעבודות מבוצעות בשטחים המסומנים במפות המצורפות, ושלא להגיש כתבי אישום נגד המבצעים".
פרויקטים של מקורבים
לא רק יישובים מתרחבים; גם מקורבים לדרג הפוליטי מקימים פרויקטים בעלי אופי כלכלי על חשבון היער.
איש העסקים רחמים (רמו) בן-שושן ממושב חוסן, מהגבירים של הגליל העליון ומקורב לדרגים פוליטיים, הוא בעליה של חברת מרינה, העוסקת בגידול פטריות וירקות ובשיווקם. בן-שושן, שקיבל הטבות ממרכז ההשקעות בהמלצת אהוד אולמרט (זו אחת מהפרשיות של אולמרט במרכז ההשקעות), הרחיב את המפעל שלו ביער ליד מושב חוסן.
במושב גורן, שכן של מושב אבן מנחם של שמחון, מתגוררת עליזה כהן, היועצת הבכירה של השר. כהן היא יד ימינו של שמחון והדמות הדומיננטית בסביבתו. מושב גורן מוקף בשטח המוגדר שמורת יער, שטח המוכר יותר כפארק גורן. עמוס כהן, בן דודה של עליזה כהן, המתגורר במושב, בנה ביער 12 צימרים, בצמוד לשטחי המושב. מושב גורן עצמו הקים חוות לולים בשמורת היער.
פרויקט בולט אחר במושב הוא של היזם דורון דדוש ממושב גורן. דדוש ביקש להקים דיר עזים בצמוד לשמורת נחל בצת, בשטח שמורת יער. את הבקשה הגיש באופן פורמלי המושב גורן, ומשרד החקלאות אישר תוספת של 240 דונם למשבצת מושב גורן, חלקם עבור דדוש, על חשבון שמורת יער.
ועדת התכנון המקומית מעלה יוסף, בראשותו של אחיו של שר החקלאות, אלי שמחון, אישרה את הפרויקטים במושב גורן. את הפרויקט של דדוש היא אישרה עוד לפני ששר החקלאות הכריז כחוק על גריעת השטח. בספטמבר 2007 החלה העתקת עצים ובנייה בשטח, וזאת עוד לפני שהייתה אכרזה, כלומר, לכאורה עבירה על פקודת היערות. אלי שמחון אומר בתגובה שהאישורים ניתנו כחוק, לאור הסכמת קק"ל והמינהל לביצוע הפרויקטים.
כשהתברר שאין אישור של שר החקלאות לגריעה, פעל משרד החקלאות במהירות שיכלה להיות מופת של יעילות לא רק למשרדי הממשלה אלא גם לסקטור הפרטי; היועץ המשפטי במשרד החקלאות, עו"ד גיל להב, מסר ב-13.11.07 לשר שמחון את נוסח ההכרזה על הגריעה. כבר למחרת הכריז השר על גריעה של 9,500 מ"ר בתחום מושב גורן, עבור הפרויקט של משפחת דדוש.
בשנה שחלפה מאז נבנה הדיר של דדוש, ושמורת יער יפהפייה הוקפה בגדר. לפני כחודשיים קיבל דדוש ממשרד החקלאות כ-400 אלף שקל כמענק בגין הקמת הדיר. כשיקים את מכון החליבה הוא יהיה זכאי לקבל עוד כ-400 אלף שקל.
2,500 דונם בשנה
לזכותו של השר שמחון צריך לומר שאחרי שנים של כאוס ושל אי-כיבוד החוק על-ידי שרי חקלאות, הוא פועל על פי הסמכויות המוקנות לו בחוק. בשנה האחרונה הוא עשה שימוש ניכר בסמכויותיו וחתם על למעלה מחמישים אכרזות, שבהן אישר חיסול של כ-2,500 דונם שמורות יער.
דווקא הסמכות המיוחדת של שמחון לגריעת שמורות יער מעוררת את החשש הכבד ביותר לגבי הרפורמה בענף הלול. הרפורמה תיטיב עם כאלפיים מגדלים מ-26 מושבים בגליל העליון, שקיבלו מהמדינה מכסות גידול ומקבלים גם סובסידיות (בסך-הכול יש במדינה כ-3,000 בעלי מכסות גידול ביצים). לרפורמה, שעברה בממשלה כששמחון היה במסדרון, יש מטרות והשלכות כבדות משקל.
ראשית, ברור לחלוטין שמדובר במהלך נדל"ני ביסודו. הלולים המשפחתיים יועברו מאזור המגורים של הנחלה בתוך המושב על מנת לפנות קרקע לשתי מטרות: בניית צימרים או בניית בתים נוספים. יש לומר שזו מטרה עדיפה על שימושים בלתי חוקיים בקרקעות אלה לצורכי מסחר או בניית מחסנים, כפי שמתרחש במושבים במרכז הארץ, אבל השאלה היא כמובן לאן מועברים הלולים ומה יהיה המחיר.
השר שמחון עצמו, כפי שנחשף במוסף G לפני כחודש, ביקש וקיבל מגופי התכנון זכויות לבניית צימרים ובית נוסף על חלקת הקרקע שלו במושב אבן מנחם. בהחלטת הממשלה הושתלה כבר התחייבות למימון ההשקעות שיידרשו לחקלאים כדי לבצע הסבה מעיסוק בלול לעיסוק בצימרים.
הצד החברתי-כלכלי ראוי לדיון בפני עצמו. המדינה נתנה למגדלים את מכסות הייצור ואת הסובסידיות כאמצעי ייצור, על מנת שישתמשו בהן לפרנסתם במסגרת המשק המשפחתי. הרפורמה של הקמת חוות לולים ענקיות מעודדת באופן מפורש את בעלי המכסות למכור או להשכיר את המכסות ליצרנים גדולים. הממון ישתלט על החלמון. כך שהשאלה העולה היא אם המכסה והסובסידיה שהמדינה מעניקה למשפחת שמחון וליתר יצרני הביצים בגליל העליון, כאמצעי ייצור לפרנסתם, היא בעצם זכות לקבלת רנטה, על חשבון משלם המסים, בלי לעבוד?
שלושה מגרשי כדורגל
הצד המפחיד יותר של הרפורמה הוא התוצאה שלה בשטח. מדובר בהקמה של שמונים חוות לולים ענקיות, על חשבון שטחי יער שייכרתו. כל חוות לולים כזאת תשתרע על שטח של 15 דונם, כלומר שטח של שלושה מגרשי כדורגל. יהיו בחווה מכוני מיון, מכלי גרעינים גדולים ומבני לול ענקיים בגובה של חמישה מטרים. משאיות ייכנסו ויצאו משטחים אלה.
על מנת להוזיל עלויות בנייה והובלה, יהיה לחץ להקמת החוות בקרבה יחסית לכבישים, מה שמבטיח שבעתיד לא יהיה אפשר לפספס אותן בנסיעה. יהיה גם לחץ לבנות את חוות הלולים בראשי הגבעות, כי קל יותר ליישר קרקע בראש גבעה מאשר במורדות הוואדי (שבהם בין כה וכה יש מטעים).
מכיוון שיש בהחלטת הממשלה לוח זמנים ליישומה, כולם יחפשו את הדרך הקצרה ביותר לסיים את הליכי התכנון וקבלת האישורים לכרות יער ולבנות במקומו לול ענק. אי-הבהירות הפוליטית תגדיל את הלחץ לזירוז התהליך.
במקרה של יער קק"ל, הכפוף לתמ"א 22, לשר החקלאות אין מעמד, וההליך שם שקוף יחסית, ארוך יחסית, וכפוף להתייחסות ולהתנגדות ציבורית, למשל של הארגונים הירוקים. במקרה של "שמורות יער" מדובר בהליך קצר, לא שקוף, ללא זכות התנגדות, הנמצא באופן בלעדי באחריותו של שר החקלאות. מהדברים הללו ברור שייווצר לחץ לבצע את הבנייה דווקא בשמורות היער יקרות הערך.
"הכי ירוק שאפשר"
הפרויקטור של הוצאת הלולים מהמושבים בגליל הוא יעקב בוחבוט ממושב צוריאל בגליל. בוחבוט הוא סגן יו"ר המועצה האזורית מעלה יוסף, שבה מאוגד גם מושב אבן מנחם של שמחון.
בוחבוט: "כל אחד מ-26 מושבי הגליל העליון יקבל בין שתיים לארבע חוות לולים, כל חווה בשטח 15 דונם, כאשר בכל חווה כזו יהיו עד שישים אלף מטילות. כל אזור צריך להכיל עד 10 לולים של 6,000 עופות. יהיו ארבע קומות של תאים כשבנקודה הגבוהה ביותר זה יהיה מבנה של 5 מטרים".
אם התוכנית תיושם, הגליל הולך להיות משהו אחר לחלוטין מבחינת הנוף.
"למה, עכשיו זה יותר טוב ממה שיהיה? היום יש בגליל אלפיים לולים עתיקים, וזורקים את הזבל מתחת לכל עץ רענן. זה יותר טוב? אנחנו הולכים לעשות את הלולים הכי מתקדמים שיש היום על המדף. איסוף זבל אוטומטי, אקלים מבוקר, הכי ירוק שאפשר. להתפרנס צריך, נכון? והיום האלטרנטיבה היא אלפיים לולים שמפוזרים בכל מקום, עם נזילות שמחלחלות למי תהום, וזבל שנזרק בכל מקום. אני חושב שדווקא הירוקים, לפחות הירוקים שאני יושב איתם, מאוד מאוד מרוצים מהמהלך. אני יושב עם המשרד להגנת הסביבה באגרואקולוגיה, והכנתי איתם תנאים לרישיון עסק".
שינוי מוחלט בנוף
בוחבוט צודק. מדובר בהתנגשות בין לולים ליערות. בין פרנסה וזכויות כלכליות של יישובי ספר לבין איכות המרחב הגלילי. בשני התהליכים שולט שר החקלאות.
הנשיא שמעון פרס אמר בנאום הכרזת הבחירות בכנסת: "צריך להשקיע בגליל, כי יופיו הירוק ימשוך תיירים מכל העולם". אם שלום שמחון יעביר את הרפורמה ללא שקיפות, ללא דיון ציבורי ראוי ועל חשבון שמורות היער, שהיכולת לגריעתן מצויה באופן בלעדי בידיו, הרפורמה בלולי ההטלה תשנה לחלוטין את נוף הגליל העליון. עוד שמונים פצעים ענקיים ייפערו בנוף. זה יהיה שינוי שאין ממנו חזרה. אפשר כבר עכשיו לומר שלום לגליל.**
"זלזול חמור באינטליגנציה"
שלום שמחון טוען בתגובה שאין לו כלים לבחון מי נהנה מהחלטותיו
שר החקלאות שלום שמחון התבקש להגיב לשאלות על כך שהוא אישית, אחיו ובני משפחתו, וכן המושב שבו הוא גר, עשויים להיות הראשונים ליהנות מהרפורמה שהוא מוביל; על הלחצים שייווצרו להקמת חוות לולים ענקיות על חשבון שמורות יער תוך פגיעה חמורה בנוף הגליל העליון; על ניגוד העניינים המבני שנוצר מתוקף שליטתו הבלעדית בגריעת שמורות יער בהליך לא שקוף; על התמריץ שייווצר להעברת המכסות, במכירה או בהשכרה, לידי יזמים גדולים תוך סיכול העיקרון של מסירת אמצעי ייצור למתיישבי קו העימות לצורך פרנסתם. על כל השאלות הללו שר החקלאות בחר שלא להגיב.
במקום, מסרה יועצת התקשורת של שמחון את התגובה הבאה: "הרפורמה בלול היא מהלך מקצועי שהשר אינו מעורב בו כלל, בשל העובדה כי הוא נתון בניגוד עניינים. מצב זה של ניגוד עניינים נועד בדיוק כדי לנטרל כל שיקול אישי של איש ציבור. החלטה זו נמסרה למבקר המדינה ושמחון מקפיד על כך. עובדה זו, כי השר אינו מטפל כלל ברפורמה הובהרה היטב ל-G, אך הוא מתעקש להמשיך ולהפנות לשר שאלות חוזרות בעניין הרפורמה. כל הסוגיות המקצועיות הנוגעות לרפורמה והשלכותיה, מטופלות על-ידי הגורמים המקצועיים במשרדנו, ושאלות בעניין זה יש להפנות לדוברת המשרד".
לשאלות בעניין אכרזות על גריעת שמורות יער שאותן ביצע לאחרונה ובעניין אי-נקיטת פעולות נגד פולשים לשמורות יער, נמסרה מטעמו של שמחון התגובה הבאה: "במשרד החקלאות פועל צוות בראשות ד"ר רותי פרום, סגנית מנהל הרשות לתכנון, המטפל בגריעת יער או הוספת יער ומגיש המלצות לחתימת השר. אכרזות יער מגיעות לחתימתו לאחר תהליך ארוך שמתחיל בקק"ל ומסתיים בעבודת הצוות האמור. אין לשר הכלים לבחון כל פנייה לגופה. הוא סומך ידיו על החלטות הצוות המקצועי ונוהג לאשר בחתימתו את המלצות הצוות, מבלי שהוא יודע מי הנהנה מכך. המחשבה שהשר פנה לחברי הצוות בבקשה לגרוע יער במושבים בהם מתגוררים מקורביו או קרובי עוזריו מהווה זלזול גמור באינטליגנציה. צריך להיות באמת עז מצח בכדי להעיז לבקש מעובד מדינה לגרוע יער עבור מקורב. והשר שמחון, למרבה השמחה, לא ניחן בתכונה זו".
הממון והחלמון: ייצור ביצים בישראל
אפשר למכור ולהשכיר: מכסה סטנדרטית לגידול ביצים היא 500 אלף ביצים בשנה והיא ניתנת למכירה או להשכרה. לאחרונה נמכרו מכסות סטנדרטיות ב-400 עד 450 אלף שקל. דמי השכירות של מכסת ביצים נעים בין 6,000 ל-8,000 שקל בחודש.
רוב המכסות בגליל: 1,900 מכסות ביצים, מתוך 3,100, מוחזקות על-ידי בעלי נחלות ב-26 מושבים בגליל. בסך-הכל מיוצרות בישראל כ-1.7 מיליארד ביצים בשנה, 1.08 מיליארד מהן בגליל.
בגליל מקבלים סובסידיה: בעל מכסה מקבל כיום 41.37 אגורות לביצה. בגליל מקבלים סובסידיה של %17 כלומר עוד 7.03 אגורות לביצה, כ-35 אלף שקל בשנה.
לולים במקום עצים- כך זה ייראה: כל חוות לולים תשתרע על 15 דונם, שטח זהה בגודלו לשלושה מגרשי כדורגל. בנוסף ייסללו כבישי גישה, יונחו קווי חשמל וביוב, והחווה תוקף גדר. בסך-הכל מתוכננות 80 חוות כאלה.
לכתבות נוספות בנושא, מאת משה ליכטמן:
אדמה ושלום
דונם פה ודונם שם