זה התחיל במריבה קשה על דברים טריוויאליים, כמו פינוי צלחות משולחן וחוסר פרגון ובכלל, ומתחת לפני השטח נבטו ובצבצו כבר כעסים שנכבשו שם שבועות, ולצדם גם עייפות וחוסר תשומת לב. זה נמשך שבוע ויומיים, וכבר היה ברור שהנבטים שלא נוכשו בזמן מאיימים עכשיו להקים גדר חיה בינינו.
שבוע ויומיים לא דיברנו, לא הסתכלנו זה בעיני זה, ורק שלחנו עקיצות קטנות ומרושעות האחד אל האחרת, לפעמים באמצעות הילדים שסבלו הכול בעצבנות שקטה. מרוב ייאוש הזמנתי לנו לקראת סוף השבוע צימר בעמק יזרעאל, בלי להגיד לה (ובלי שאני ממש יודע איפה זה עמק יזרעאל, לעזאזל). ביום שישי, אחרי תחינות וצעקות ובכי והעמדת פנים של אדישות כלפי כל אלה, הבאנו את הזאטוטים אל ההורים שלה לסוף שבוע, והפלגנו על גלי שתיקה לעבר החופשה.
בדרך התחמם לנו האוטו פעמיים, אבל הדו-שיח נשאר קריר כשהיה. כשהגענו סוף-סוף לבקתות בחורשת צפרירים או צפרור החורש או משהו כזה, היה כבר לילה.
נכנסנו לבקתה, ישבנו על המיטה וניסינו לדבר, וזה עבד. הצלחנו לפתוח קצת את הלב, אחרי שבוע ויומיים, אבל עדיין היה קשה לנו להתקרב. הכעסים כבר השתרשו לנו בתוך השכל והלב, ועכשיו היה דרוש D9 צבאי כדי לעקור איתו את גוש העלבונות. וככה הלכנו לישון, לאור נרות ולצללי בקתת-העץ וריח הסבון, רחוקים כמו בני 60 במאה שערים.
בבוקר, קרני שמש ראשונות פילסו דרכן מבעד לחרכי העץ ולווילונות התחרה הלבנים, וקראו לנו בנחת לקום. בעוד אני מכין את הקפה היא נעמדה מול החלון, הסיטה את הווילונות, פתחה לרווחה את התריסים וקראה לי: "בוא לראות את זה!" היא הביטה בי מוארת ומחייכת. ואני, שהתגעגעתי לחיוך הזה, מיהרתי להצטרף אליה ולעמוד מול החלון.
עמדנו והסתכלנו נפעמים. בתוך הדשא שהקיף את הבקתה פרחו מאות כלניות סגולות ואדומות. את הדשא שתלו שם מתישהו ממש על שדה כלניות. הטבע שנשקף מהחלון ההוא כאילו נשק לשנינו על המצח. אני ניצלתי את ההזדמנות והנחתי יד בעדינות מסביב למותן של האישה שאני אוהב, היא חיבקה אותי, ויצאנו לתוך שדה הכלניות. בלי לדבר יותר מדי הבנו שנינו שחבל לנו לפספס את הרגעים האלה במשחקי כבוד, ושעכשיו לריב בתוך כל היפה הזה יהיה ממש פתטי, אז התפייסנו וחזרנו לחייך.**