ביוגרפיות של מדינאים, אנשי רוח ויוצרים, הן דרך נפלאה לחזות את העתיד, כי אמרו כבר לפנינו: מה שהיה הוא שיהיה. את הסוף כולם יודעים, זו רק הדרך היא התעלומה. ככה גם בביוגרפיות. את תולדות חייו של מושא הביוגרפיה מכירים כולם. דרך הכתיבה גם היא צפויה, רק זווית ההתבוננות שונה. בדרך-כלל. עד שמגיעה נורית גרץ ומניחה לפנינו ספר שעומד על דעת עצמו. בדיוק כמו גיבורו, עמוס קינן, שכל חייו עמד על דעת עצמו בלי להתחשב באף אחד. לא במוסכמות. לא בחברה. לא במשפחה. לא בנשים שאהבו אותו. אאוטסיידר מוחלט. ואת הספר הזה היא צירפה פרט לפרט, בתחקיר עקשני לעומק ולרוחב, ובסגנון כתיבה מיוחד הוכיחה שביוגרפיה יכולה להיות גם פרוזה, וכפרוזה היא גם יכולה להיות יצירת אמנות קטנה.
אז מה יש בספר "על דעת עצמו"? ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן (כפי שנרשם על העטיפה). פרקי חיים שהם אישיים ביותר אבל ציבוריים עוד יותר, ולא על דרך המטאפורה אלא דרך העובדות ההיסטוריות שגרץ אורבת להן ומלקטת בסבלנות של צייד פרפרים.
האירועים והתעלומות והחידות נלכדים אט-אט ומונחים על הדפים לפנינו. הסיפור של האב, איש העלייה השנייה ויוצא גדוד העבודה שסיים את חייו בבדידות במחלקה הסגורה. הדמות של האם, רגליים נפוחות ושני סלים כבדים, מתרוצצת בין עמוס קינן שבתא המעצר על חשד להטמנת פצצה בבית השר דוד פנקס, לבין ילדיה האחרים שאת פיותיהם צריך להאכיל. ההליכה אל הפורשים וההצטרפות לאצ"ל. פרשת דיר יאסין - האם השתתף בטבח או לא השתתף. הקמת המדינה והאכזבה ממנה. עולם העיתונות של שנות ה-50. הגלות בפריז וחיי התרבות הבינלאומיים שהתרכזו בה באותן שנים. סיפור האהבה המיתולוגי לסופרת כריסטיאן רושפור. ומעל לכל מרחפת התעלומה - האם הטמין או לא הטמין את הפצצות ההן בפתח ביתו של השר.
עמוס קינן אינו מתראיין נוח. הוא גם לא איש נחמד. הוא לא משתף פעולה עם כתיבת הביוגרפיה שלו. ציידת הפרפרים לא מוותרת, ופתרון התעלומה עם כנפיה הססגוניות מונח בסופו של דבר בין הדפים. בדרך לגילוי הזה ולתשובות לשאלות נוספות שעולות מהספר, מתברר לקורא שתחושת ההחמצה הרובצת על מדינת ישראל בת ה-60, התקיימה כבר אז, עוד בימים של הדם והאש שליוו את הקמתה: "איזה פגם מולד שורבב בעורמה לתוך החלום הזה, על מדינה, על חברה, כדי שישחק עוד לפני שהוגשם, ולמה עוד יש לצפות? הרי הימים יעברו, הכל ירחק, ואז הזיכרונות והגעגועים לא יעלו עוד את הרגע הזה שבו הכל אמור היה להתגשם ושום דבר לא התגשם" (עמ' 306).
יש עוד המון פרטים ועובדות ופרשנויות מרתקות שמתגלים בין הדפים, אחד מהם שעורר את השתאותי הוא הטור הסאטירי של שנות ה-50, "עוזי ושות'", שבגאוניותו מתאים גם לימינו ממש, כפי שניתח את התקופה ההיא: "בערב הוא כותב טור לעיתון על שני אנשים שהייתה להם פרה אחת, וכל אחד החליט שהפרה שייכת רק לו. לקח הראשון גרזן וקצץ לפרה קרן אחת. לא התעצל השני, לקח אף הוא גרזן וקצץ לה את הקרן השנייה. וכך המשיכו וקצצו את כולה עד שמתה" (עמ' 326).
ספר שמעבר לחשיבותו ההיסטורית, החברתית, הפוליטית, והעדות שהוא נותן על הדרך שהארץ עברה במאה הזאת, הוא עושה דבר נוסף - הוא נוגע באמנות. *
"על דעת עצמו", נורית גרץ, עם עובד, 523 עמ'