גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

עוד קודם שדיבר בחקירה המשטרתית, זכר סטצ'נקו שכמה חודשים קודם לכן קרא בעיתון על פסק דין מהפכני של בית המשפט העליון, שבו זוכה חייל מאשמה משום שההודאה שמסר בפני חוקר מצ"ח ניתנה מבלי שהחוקר יידע אותו על זכותו להיוועץ בעורך דין. "אני לא רוצה להגיד שום דבר, אני מפחד לדבר בלי עורך דין", אמר סטצ'נקו לחוקר. "אני עכשיו כמו עורך דין שלך", השיב לו החוקר. "לא מזמן קראתי בעיתון שאם עצרו אותך, אני צריך לדבר עם חוקר שמבין שפה שלי ועם עורך דין", התעקש סטצ'נקו.

על-פי החוק ונוהלי המשטרה עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ללא דיחוי, אלא אם החליטה המשטרה לדחות את המפגש בכמה שעות מסיבה של פגיעה בחקירה. החלטה כזאת חייבת להיות מנומקת ומאושרת בכתב על-ידי קצין בדרגת רפ"ק. אולם החוקר של סטצ'נקו הפך את היוצרות: הוא סחט קודם הודאה מהחשוד, אחרי ששכנע אותו שהוא כמו עורך הדין שלו, ואז אפשר לו לשוחח עם הסנגוריה הציבורית. על-בסיס הודאתו הורשע סטצ'נקו בהריגה ונשלח ל-13 שנות מאסר.

במשפט, הסביר החוקר שביקש מסטצ'נקו להאמין ש"ניסיון החיים שלי לא נופל מניסיון חיים של עורך דין", אבל גם ראש צוות החקירה אישר בעדותו שלאורך כל חקירתו של סטצ'נקו, וגם לפני ששחזר את המעשה, לא יידעו אותו על זכותו להיוועץ בסנגור. הוא הודה שכאשר חשוד מתעקש מיוזמתו לשוחח עם עורך דין, אף שמנסים לדובב אותו, יש להפסיק מיידית את החקירה ולאפשר לו זאת.

את עו"ד ענבל רובינשטיין, הסנגורית הציבורית הארצית, הסיפור הזה לא מפתיע. היא מכירה אותו ורבים שכמותו. "אפילו כשמגיע חשוד שכבר יודע מה זכויותיו, החוקרים עובדים עליו", היא אומרת בראיון בלעדי ל-G. "זו דוגמה קלאסית למקרה שבו חשוד יודע שיש לו זכות לסנגור, והוא רוצה לראותו, אבל החוקרים מצפצפים עליו. כשהסנגור שלנו רואה את החשוד רק בלילה, אחרי החקירה, אותו חשוד מותש רוצה רק לישון".

בעוד שחובבי סדרות המשטרה האמריקאיות דוגמת "חוק וסדר" יכולים לדקלם את "אזהרת מירנדה" המפורסמת: "אתה רשאי לשמור על זכות השתיקה, כל דבר שתאמר עלול ואף ישמש כראיה נגדך בבית המשפט. אתה זכאי לנוכחות של עורך דין בחקירה. אם אינך יכול לשכור עורך דין, הוא ימונה בשבילך". בישראל של 2008 יכולים חשודים רק לפנטז על זכויות כאלה.

רק בשנה האחרונה, כמה שנים טובות בתוך המאה ה-21 זוכרים, הצליחה הסנגוריה הציבורית להביא לתיקון בחוק שלפיו לא יוכל בית משפט לגזור מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג. זאת לאחר שבבדיקה מדגמית שנערכה בארץ, נמצא כי הסיכוי של חשוד להיות מורשע כשהוא אינו מיוצג על-ידי עורך דין, גדול פי 48 מזה של חשוד שכן מיוצג.

"בציבור חושבים שבמלחמה בפשיעה כל האמצעים כשרים", מלינה רובינשטיין. "אומרים שבמלחמה כמו במלחמה, אז לא נורא אם נחפף וקצת נסתיר חומר ראיות, נשלול זכות היוועצות בסנגור, קצת נרביץ לחשוד ונקלל אותו כי הכול כשר. אז בין היתר, נלחמים גם בשופטים. ואנחנו עוד בתקופה שבה שחיקת הספק הסביר ומותה של חזקת החפות כבר נהפכו לקלישאות. יש עוד שופטים שעומדים בפרץ ודורשים מהמדינה להוכיח ספק סביר, ויודעים שיש חזקת חפות, אבל הם הולכים ומתמעטים".

לחץ כזה יכול להביא שופט להרשיע במקום לזכות?

"מלאכת השיפוט מורכבת מהרבה מאוד החלטות קטנות שניתנות במהלך ההליך. אין ספק, למשל, שקבלה של הסדר טיעון או אי-קבלתו היא במובהק דבר המושפע מלחץ תקשורתי. אין ספק שהשופטים יכולים לדחות הסדר טיעון בגלל לחץ תקשורתי מוקדם או בגלל החשש שקבלת ההסדר תביא להתלהמות בתקשורת. גם אין לי ספק ששופטים דוחים המלצות של גורמים כמו פסיכיאטר מחוזי, הקובע שהנאשם אינו שפוי, או של שירות המבחן לשלוח לתוכנית שיקומית, ושולחים אדם למאסר ממושך בגלל שלאחרונה 'קול המון כקול שדי'".

מדינת משטרה?

"בשנתיים האחרונות אנו עדים לתופעה שערורייתית, שיש בה פגיעה בעצמאות השיפוטית. שופטים כמו שלי טימן, עודד מודריק או חאלד כבוב, ש'מעזים' לזכות נאשמים בעבירות חמורות כמו אונס ורצח, או לשחררם לחלופת מעצר, או שלא מיישרים קו עם עמדת התביעה, למשל בנושא קבילות ראיות, נתונים למתקפה חסרת תקדים, הגולשת לפגיעה אישית עד כדי הטלת אימה ממש".

לאחרונה, מוסיפה רובינשטיין, התגוללו על השופט אדמונד לוי, ששחרר ממעצר נאשם שמשפטו מתנהל כבר שלוש-ארבע שנים. הרכב שופטים שזיכה פה אחד נאשמים אחרי בחינה מדוקדקת של ראיות, זכה לכינוי "הזוי" ו"לא אחראי", והטילו על כתפיו את האחריות ל"פשיעה המשתוללת". "אני רואה בזה את הסכנה הגדולה ביותר לעיוותי דין, כי שופטים מושפעים מאוד מתקשורת", היא פוסקת. "הם בני אדם, וטוב שכך, ולכן לא יכולים שלא להיות מושפעים. לא ראיתי מישהו ממגיני מערכת המשפט יוצא נגד התופעה".

והתקשורת?

"הטענות הן כלפי הגורמים המזינים את התקשורת".

כמו מי?

"יש כמובן ארגונים אזרחיים, קבוצות לחץ וטוקבקים מתלהמים, ויש גם גורמים ממסדיים שלא חייבים לקרוא להם בשמם". לא קשה לנחש שהיא מכוונת לפרקליטות המדינה ולמשטרה.

הפשיעה דווקא יורדת

באינטרסים של אותם גופים ממסדיים תולה רובינשטיין גם את האשמה בדיסאינפורמציה המופצת בקרב הציבור, לפיה "הפשיעה משתוללת בישראל", ולפיה האשמה במגפה טמונה בעונשים הקלים שגוזרים בתי המשפט. למעשה, הדוח השנתי של הסנגוריה הציבורית מעלה את התמונה ההפוכה לגמרי, ולפיו, מספר כתבי האישום המוגשים יורד באופן מגמתי. ובמילים אחרות: יש ירידה בפשיעה.

אז מי עומד מאחורי הטענות שהפשיעה משתוללת? מה האינטרס שלו?

"יש כמה גורמים, ובראשם המשטרה, שכשהיא רוצה לקבל תקציבים או לצמצם זכויות ולשנות חקיקה, היא מוכרת את הטענה שהפשיעה גואה. כשהיא רוצה להצביע על הישגיה הכבירים במיגור הפשיעה, לעומת זאת, היא לפתע טוענת שהפשיעה יורדת. אני מאוד חוששת ממערכת הבחירות הקרובה, שבה הטיקט הפוליטי של המלחמה בפשיעה יהיה הכרטיס הלוהט ביותר לגיוס בוחרים".

ומה בנוגע לרופסות השופטים, את באמת משוכנעת שהענישה בבתי המשפט מרתיעה דיה?

"הסיפור על העלייה בפשיעה בא במקביל לאגדה על השופטים הישראלים שהם 'רחמנים בני רחמנים' ולא מענישים מספיק. גם פה אף אחד לא נותן לעובדות לבלבל אותו. רמת הענישה בישראל גבוהה מאוד יחסית למדינות אחרות, ובשנים האחרונות היא הוחמרה בצורה פרועה. לפי הנתונים יש גידול של כ-50% במספר האסירים בעשור האחרון, וזה אף על פי שמספר כתבי האישום יורד והולך בעוד האוכלוסייה בישראל גדלה והולכת. העובדה המחקרית החד-משמעית היא שהדבר היחיד שמוביל לסיכול של פשיעה ולמניעת תופעת הדלת המסתובבת הוא הקמת מערכי טיפול ושיקום אפקטיביים".

אם הפשיעה יורדת, אז מדוע העומס על בתי המשפט רק הולך וגובר עם השנים?

"בעיית העומס נובעת מניהול כושל, ויש לה תרגום אחד: פגיעה בזכויות נאשמים. לכל אחד יש מתכון קסם איך לטפל בעומס, ואנו נשכבים על הגדר כדי שלא יאושרו ההצעות. למשל, הציעו להגביל את משך החקירה הנגדית, אף שזה כל מה שיש לך כחשוד. יש הצעה שאם האישום נידון בהרכב, רק שופט אחד יקבל חלק מההחלטות. יש הצעה שהנאשם יצטרך לגלות את ראיותיו (ולא רק את קו ההגנה ותשובתו לאישום, נ' ש') כבר בתחילת המשפט, כדי לחסוך זמן. או, למשל, שבית המשפט יקבל את הראיות של התביעה בלי צורך להביא עדים.

"אבל לא ראיתי שהעומס גורם לכך שמישהו יקבע זמן לסיום חקירות משטרה, מגבלה לזמן שהתיק שוכב אצל התביעה עד להגשת אישום, או מגבלת זמן עד ששופט קובע את התיק להוכחות. גם לא ראינו שהימשכות המשפטים מיתרגמת לשחרור נאשמים בערובה. בשנים 2005-2006, למשל, התקבלו 98.5% מבקשות המדינה להאריך מעצר נאשם מעבר לתשעה חודשים, אף שזהו החריג בחוק".

בשנים האחרונות יותר ויותר נאשמים, עורכי דין ואפילו קורבנות נעזרים ביחצ"נים. ראינו את זה בפרשת רמון וביתר שאת בפרשת קצב, מה דעתך על התופעה?

"צניעות תקשורתית היא לטובת הנאשם, ואני מצטערת שמשפטים נערכים בתקשורת ולא בבית המשפט. אבל בנסיבות שבהן לרשות המשטרה עומד מערך ממוסד של 37 דוברים, שעושה שימוש יעיל בתקשורת, ביחס לכל התיקים ולא רק למפורסמים, איני רואה איך נאשם יכול להרשות לעצמו לשבת בשקט".

לרובינשטיין טענות קשות למשטרה גם בפרשת עורכת הדין ליאורה ברקו, הנאשמת בהברחת סמים לכלא. המחוזי קיבל את בקשתה של ברקו למסור לה את כל תוצרי האזנות הסתר שנעשו לה. אבל המדינה הגישה ערר לעליון, וטענה שכדי לשמור על פרטיות האנשים שבעניינם ברקו שוחחה בטלפון, לא ניתן למסור לה את ההאזנות. לרובינשטיין זה מזכיר את המקרה הטראומטי שהוביל להתאבדות סגנה, ד"ר דיוויד וינר.

"אנו חוזרים ונזכרים בדיוויד, כי אנחנו משוכנעים שאיש לא הפיק שום לקח מהאירוע", היא אומרת. "למרבה הצער, עדיין נוהגים באופן בלתי זהיר לזהות בין הלקוח לבין סנגורו. חושדים בכשרים, שרק ממלאים את תפקידם באמונה; עורכי דין מוזמנים לחקירה שלא לפי ההוראות; מידת ההבנה לתפקיד הסנגור, לערכים המנחים אותו ולדילמות שבהן הוא מצוי, לא רק שלא התקדמה אלא להפך. אתה מוצא עצמך חושב שוב ושוב, כמה עצוב ומיותר היה המקרה של דיוויד. רוב מסקנות ועדת הבדיקה לא מומשו".

כמו משרד פרטי

רובינשטיין, 47, גדלה בקיבוץ אשדות יעקב, ומכהנת בתפקידה הנוכחי מאז יולי 2003, אז החליפה בתפקיד את פרופ' קנת מן. לפני כן כיהנה כסנגורית הציבורית במחוז תל אביב במשך שבע שנים. את דרכה החלה כסנגורית עצמאית, ואף ייצגה את סוכן השב"כ המדיח אבישי רביב ("שמפניה"). כשפנתה אליה משפחתו, כבר "גויסה" רובינשטיין על-ידי מן, שאותו הכירה מהקליניקה לסיוע משפטי באוניברסיטת תל אביב. מקורביה יעצו לה שלא לקחת את התיק, אם היא מעוניינת לקבל משרה במגזר הציבורי, אבל רובינשטיין לא שעתה לעצתם, וכפי שהתברר בהמשך, ייצוג רביב לא עמד בדרכה המקצועית.

לאחרונה החליטה ועדה בראשות שר המשפטים, דניאל פרידמן, להאריך בקדנציה נוספת את כהונתה, לאחר שחוללה מהפכה בתדמית של הסנגוריה הציבורית, והעלתה את רמת הייצוג שמעניקים הסנגורים הציבוריים.

אף שרובינשטיין נחשבת לבכירה במשרד המשפטים, האחראי גם על הפרקליטות - רק מטרים ספורים מפרידים בין בניין הפרקליטות לבניין הסנגוריה הציבורית בתל אביב, ובחיפה מפרידה רק קומה אחת בין שני המשרדים - ברור שהמרחק האמיתי ביניהם הוא שמיים וארץ. אם זה היה תלוי ברובינשטיין, גם המרחק הפיזי היה דומה. "במשרד המשפטים רצו שהפרקליטות והסנגוריה ישבו יחד, ואני סירבתי", היא מספרת. "אני גם לא אוהבת שכתוב 'משרד המשפטים' במשרדי הסנגוריה, שצריכה להיות מאוד אנטי ממסדית. אדם צריך להרגיש שהוא בא למשרד פרטי ולא לחשוש מלבוא לבניין ממשלתי".

קשה למצוא בר-סמכא בתחום שיתווכח עם הקביעה שמאז החלה לפעול ב-1996, שינתה הסנגוריה הציבורית כליל את פני המשפט הפלילי בישראל, בכל הנוגע להרחבת הזכות לייצוג ולהעלאת רמתו ואיכותו. למרות זאת הציבור, ואפילו כמה מהסנגורים הפרטיים, אינם רוחשים כבוד רב לסנגורים הציבוריים, שאיכות הייצוג שלהם נחשבת לנחותה.

אתם נותנים פייט טוב לסנגורים הפרטיים?

"ברוב המקרים אנחנו נותנים שירות טוב יותר. בתיק אסון ורסאי, למשל, כל הנאשמים הורשעו, למעט אחד שיוצג על-ידינו. אמנם ישנו פלח בסקטור הפרטי שאיננו יכולים להתחרות בו - כשמשרד לוקח תיק או שניים בשנה, ומקבל על כל אחד מאות אלפי דולרים, אנחנו לא מתיימרים להתחרות בו - אבל אין לנו במה להתבייש. יש תחומים שבהם הסנגוריה נותנת את הייצוג הטוב ביותר; למשל, בפשיעת נוער או בתיקים של חולי נפש יש לנו מומחיות עצומה, שאין לרוב עורכי הדין הפרטיים. בגלל מגוון התיקים העצום אנו מחזיקים עורכי דין בעלי קשת מומחיות רחבה.

"אזרח שמקבל שירות מהסנגוריה הציבורית יש לו יתרון גדול ביחס לשוק הפרטי. ראשית, עורכי הדין הפנימיים שלנו מפקחים על פעולת עורכי הדין החיצוניים; שנית, הסנגור פועל לפי סטנדרטים ומדיניות קבועים מראש; שלישית, הסנגור הוא עורך דין שעיסוקו הכמעט בלעדי הוא בתחום הפלילי; ורביעית, סנגור ציבורי אינו עובד לבד ויש לו עם מי להתייעץ. סנגור פרטי צריך רק לעמוד בבחינות הלשכה, אין עליו פיקוח ואין לו הכוונה. מובן שסנגור ציבורי צריך תחושת שליחות. אנחנו בוחרים רק אחד מכל עשרה פונים".

יש סיכוי שתסכימי לחצות את הקווים ולהתמנות לפרקליט המדינה או ליועץ המשפטי לממשלה?

"בוודאי שלא. מי שהיה סנגור לא מסוגל להיות תובע. זו דרך אל-חזור. המסלול ההפוך - לעבור מתובע לסנגור - אפשרי. אגב, ועדת הבדיקה הפנימית, שמינה משרד המשפטים לחקירת נסיבות התאבדותו של דיוויד וינר, המליצה בין היתר לעודד באופן יזום מסלולי מעבר והתנסות מהסנגוריה הציבורית לפרקליטות, כך שסנגורים יחוו את הדברים המעיקים ואת הדילמות של תובע.

"בסנגוריה יש הרבה יוצאי פרקליטות, וכולם אמרו שזה חיוני. אבל דווקא ראשי הפרקליטות התנגדו לכך שפרקליט יכהן במשך שנה כסנגור. אני אמרתי שזה מראה שאותם מתנגדים זקוקים מאוד לשנה בסנגוריה. הרבה פורשי פרקליטות שעברו אלינו אמרו שלהיות סנגור זה קצת כמו לאכול מפרי עץ הדעת. אחרי שאכלת - אתה כבר לא יכול לחזור לגן עדן, כי שום דבר לא נראה אותו דבר. אתה יכול להיות שופט, אבל לא לחזור לגן עדן".

די לעסקות הטיעון

כמי שממונה על הסנגוריה הציבורית הביקורת של רובינשטיין על שיעורי ההרשעה הקטלניים בישראל די צפויה. עם זאת, היא דווקא מצננת מעט את השיעורים המקובלים. "נכון שמדברים על 98% הרשעה", היא גורסת, "אבל למעשה ישנם כ-80% הרשעה בתיקים פליליים. אחוזי זיכוי יש רק בודדים, אבל להתרשם רק מהסטטיסטיקה זו הסתכלות קצרה מדי".

ומה עם יתר התיקים?

"כשהתביעה רואה שהתיק הולך לזיכוי, אז היא מבטלת את האישום וזה לא נחשב לזיכוי. ב-10%-15% מהתיקים נערך שימוע מאוחר המביא לסגירתם. מדובר בדרך כלל בחשודים שלא יוצגו, וכשהוגש כתב אישום הספיקה פגישה אחת של התביעה עם עורך דין כדי לסגור את התיק. לכן אנחנו מאוד דוחפים לזכות ייצוג בהליכי שימוע".

בסניגוריה סבורים שמאז פרשת קצב נחשף הציבור לחשיבות הגדולה של שלב השימוע. "בשלב השימוע אין זכות לסנגור ציבורי, ולכן רק נאשמים מיוחסים זוכים לשימוע", אומרת רובינשטיין. "אנו עושים שימוע אחרי הגשת האישום, ומצליחים להביא לסגירת תיקים. עבודת הסנגור אפקטיבית מאוד, ולעתים קרובות הוא מביא להרשעה בעבירות חמורות פחות".

רובינשטיין סבורה שהסיבה המרכזית לשיעור ההרשעות הגבוה אינה בתי המשפט אלא הסדרי הטיעון. "בעניין זה אין לנו נתונים בדוקים, אבל להערכתנו יש כאן סוג של מעגל שוטה", היא מסבירה. "בגלל ההחמרה בענישה אנשים עומדים בפני סיכון עונשי עצום. גם מי שזכאי יודע שאם יורשע אחרי שינהל משפט הוא יישלח למאסר ממושך. שיעור האסירים הכפיל את עצמו בשנים האחרונות ועלה ב-40%, ולכן אדם חושש מהרשעת שווא חמורה באישום כולו, ומעדיף ללכת על בטוח בהסדר טיעון. ככל שיש יותר הסדרים, הם מעלים מאוד את מספר ההרשעות ומורידים את שיעורי הזיכוי".

זו אחת הסיבות שלאחרונה תומכת רובינשטיין בהצעה לפיה ניתן יהיה להרשיע בפלילים רק פה אחד, ועצם קיומה של עמדת מיעוט בהרכב השופטים יהווה "ספק סביר" באשמת הנאשם. "התחושה שייתכנו הרשעות שווא חזקה במיוחד לאור העובדה - שרבים אינם מודעים לה - שרוב ההכרעות השיפוטיות ניתנות על סמך אמון בדברי עד זה או אחר", היא מסכמת. "ברוב המקרים יש מילה נגד מילה, אין ראיות אובייקטיביות".