ההיסטוריה הפוליטית מלמדת, שמרצ היא איגרת-חוב של מפלגת העבודה. ערכה במועד הפירעון כמעמד המניות של החברה המנפיקה. מרצ היא האג"ח והעבודה היא הקונצרן. במערכות בחירות קודמות הן עלו וירדו בצמידות.
בימים האחרונים מדברים על הקמת תנועת שמאל חדשה. האמת היא שאין כאן לא תנועה ולא חדשה. עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן לא ירוצו לכנסת. עוזי ברעם וגדליה גל, אזרחים ותיקים, היו כבר בכנסת. אברהם (אברום) בורג יספיק עד הבחירות להפיץ דעות קצה, רהוטות להפליא ובטוחות בעוצמתן, שיוכלו לשלבו במפלגת העבודה, בש"ס, בחד"ש או בבל"ד, תלוי במוזה ובמזג האוויר.
יתקיים כמובן ויכוח על השם, שינוי השם, כאילו מרצ לא שינתה כבר את שמותיה בעבר, פעם אחת ל"יחד" ופעם שנייה ל"הבחירה הדמוקרטית-שחר". הרגישות המילולית, האנרגיות והקטטות שינוקזו לעבר השם יהיו כמעט תכלית הכל. היו ובטח גם יהיו ויכוחים על קפיטליזם רך נוסח רצ או סוציאליזם חצי קשוח נוסח מפ"ם. או על איסור או היתר לשימוש בסמים קלים.
תנועה חדשה אמורה לקסום למזרחיים, למסורתיים ולעולים מחבר המדינות. היא חייבת להגדיל את עוגת המרכז-שמאל ולא לחלקה אחרת, פחות פרוסות לעבודה ויותר פרוסות למרצ. היא צריכה להתמרכז ולהתרכז, לעמול ולא לקחת עמלה. כדי שכך יקרה, צריכה מרצ להיות פחות מרצ ויותר "שינוי". מסתובבים ברחבי הארץ מצביעים רבים מאוד, בלתי מפלגתיים באמת, לא פוליטיים, שעוצרים לחנייה, לשתייה, כל פעם בקיוסק אחר - ד"ש, מרצ ב-92', צומת, מפלגת המרכז, שינוי, קדימה.
ההתרפקות על בחירות 92', כאשר רבין, העבודה ומרצ גרפו כמעט מחצית הכנסת, מתאפשרת משום שרבין ז"ל חתך אז בימין, חיתוך ימני עמוק שאפשר נדיבות שמאלה כלפי מרצ.
מפלגת העבודה הנוכחית עושה כל מאמץ להיות בלתי אפשרית. הרפיסות הרעיונית, אחד בפה ואחד במעשה, השריונים, הפיכת פואד בן-אליעזר למגזר משוריין של איש אחד, שלא לדבר על העומד בראשה, אהוד ברק, האיש הכי חכם-לא-חכם בארץ, מה שהחבר'ה קוראים "דפוק בראש". אבל העבודה היא מפלגת בסיס, מפלגת אם. למפלגות כאלה יכולות השתקמות. הליכוד בקושי גירד תריסר מנדטים בבחירות האחרונות וכעבור פחות משלוש שנים מדברים על שלושים מנדטים ועל שלטון. העבודה נמחצה בשנת 1977 ומאז שבה וחזרה פעמיים לשלטון.
הסופר עמוס עוז גזר השבוע את דינה ההיסטורי, ללא זכות ערעור. ראשית, עמוס עוז כסופר צעיר לא היה נופל להתחכמות שדופה ובנאלית על דעתו מהבוקר שנותרה דעתו בצהריים. שנית, עמוס עוז כהיסטוריון וסופר ותיק אמור לדעת, שיכולת השיקום וההתחדשות של מפלגות בסיסיות עולה על יכולת התחדשות ספרותית.
הראשון שלקח ברצינות את פסק הדין של עוז היה עמי אילון. לאילון עבר עשיר וגדוש זכויות. לוחם, מפקד מזהיר של שייטת 13, ראש שב"כ מהפכן ודמוקרטי. מאז נכנס לפוליטיקה נדמה שהוא זקוק לאפוטרופוס או לקצין מבחן. מבולבל, מלא סתירות, לא דילג על אף גיחוך. הוא מדבר בשבח מנהיג היודע להקשיב לדעות מנוגדות כשהוא עצמו מהווה מכלול של כל הדעות המנוגדות והיפוכן. באחת הפאזות שלו הטיף, בצדק, להידברות עם הימין המתון והדתיים. על רקע ההתנתקות מרצועת עזה דרש להגביר את הקשב לכאב המפונים על פני צהלת המפנים. חבירתו למימד ולרב מיכאל מלכיאור אמורה להוות מבחינתו מימוש. אלא שמימד היא כותרת נטולת מצביעים. שני סוגי אנשים טרם פגשתי בימי חיי - מצביע מימד ואוהד מכבי פתח תקוה בכדורגל.
לאחר שיירשם כראש מימד, או התארגנות דומה, ישוב אילון אל חיים (ג'ומס) אורון וישמע ממנו את אותה הצעה שכבר שמע ממנו בשבועות האחרונים: מקום שני לך ומקום 12 לרב מלכיאור.
אילון מאשש את הקביעה שהפוליטיקה זקוקה לאנשים טובים, אך לא כל האנשים הטובים צריכים לבוא לפוליטיקה. *
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2