בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב קבע, כי כאשר חלקה צרה המיועדת לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ), אך בפועל משמשת ככביש ללא מוצא, חוצצת בין תוכנית לבין מקרקעין הנפגעים ממנה, עדיין נחשבים השניים ל"גובלים" לצורך תביעת פיצויים בגין ירידת ערך, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה.
השופט, ד"ר עודד מודריק, קיבל ערעור מינהלי שהגישו תושבי פתח-תקווה הגרים בשכנות לכביש מכבית (471), על החלטת ועד הערר במחוז מרכז, שדחתה את תביעת הפיצויים שלהם. הוועדה סברה שאין מדובר ב"שטח פתוח צר של מספר מטרים", כמשמעותו בהלכת ויטנר, ומשכך בתי התובעים אינם גובלים בתחום התוכנית הפוגעת.
מודריק קבע כי מבחינה תכנונית-חוקית החלקה החוצצת מוגדרת כשצ"פ, אולם הוועדה המקומית או הרשות המקומית ניצלו אותה לטובת חניה. "הלכה למעשה נכבשה שם דרך שבצידיה סומנו מקומות חניה". לדבריו, החריג שנקבע בהלכת ויטנר לעניין "כביש שכונתי צר" אינו מתפרש רק על כבישים או דרכים שנקבעו ככאלה בתב"ע, אלא חל גם על מצב דברים שבו השטח החוצץ הוא "דרך", הלכה למעשה. זאת משום שיש לבחון את טיבו המעשי של החיץ, ולא את הבסיס הפורמלי לקיומו.
כן נקבע כי החריג של "כביש שכונתי צר" נבחן לפי טיבו הפונקציונאלי, ולא על-פי מידותיו. התושבים יוצגו על-ידי עו"ד אלדר אדטו. (עמ"נ 164/07).
בתיק אחר, קבע בית משפט השלום בהרצליה כי גם כאשר חלקת קרקע גובלת בתוכנית, ייתכן שחלק ממנה, הרשום כתת-חלקה ואינו גובל פיזית בתוכנית, לא ייחשב כנכס גובל, ומשכך לא ניתן יהיה לחייבו בתשלום היטל השבחה, על אף שהוא נהנה לכאורה מאישור התוכנית.
השופט צבי דותן קיבל ערעור של בעלי בית צמוד-קרקע בכפר-שמריהו, הבנוי על מחצית מחלקה מלבנית צרה, המחולקת לשני מגרשים שבכל אחד מהם בנוי בית בנפרד. פסק הדין דן לראשונה בפרשנות הביטוי "או הגובלים עימו בלבד" בהקשר של היטל השבחה (סעיף 2(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה).
השופט דותן אימץ, על דרך ההיקש, את הפרשנות שננקטה לגבי ביטוי דומה בסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, והחיל מבחן פיזי-גיאוגרפי לצורך ההכרעה האם נכס גובל בתוכנית אם לאו. בהתאם להלכת ויטנר, נפסק כי מקרקעין ייחשבו לגובלים בתוכנית אם יש השקה פיזית בינם לבין גבול התוכנית, למעט אם חוצץ ביניהם שצ"פ בן מטרים ספורים או כביש שכונתי צר. לכן התקבל ערעורם של בעלי הבית, שיוצגו על-ידי עו"ד טל משיח, ובוטל חיובם בהיטל השבחה. (עש"א 2673-09-07).
