במסגרת פסטיבל תל-אביב דאנס - שלקראת סיומו בסוף השבוע, ניתן לומר שהוכיח עצמו כפרויקט משובח המאפשר לקהל הישראלי הצצה אל מגוון רחב של סגנונות במחול העכשווי, עלתה השבוע הופעה אינטימית ומקסימה של שלוש יצירות מחול מאפריקה. היצירות היו מקוריות, אחרות, רעננות. הרקדנים לא דמו למה שרואים בדרך-כלל על במות המערב. לא היו כאן ביצועים טכניים מדהימים, לא פירואטים וגופים נמתחים עד לקצה. המופיעים היו משובחים בעיקר בשל היכולת הנפלאה להעביר באמצעות גופם רגשות ותחושות פנימיות.
בכל יצירה ניכר הקול הברור של היוצר, ובכולן התנועה משלבת באופן מקורי בין מה שקורה בעולם המחול העכשווי בעולם המערבי, ובין תרבות שורשית, עמוקה ורבת-שנים.
הבמה הייתה חשופה, ללא תפאורה. בקלילות נפלאה הצליחו היוצרים והרקדנים להפעיל טווח רחב של רגשות, וכל זאת בשקט ובצנעה.
היצירה הראשונה והמשובחת הייתה "קארוהנו" של "אינזלו להקת מחול ותיאטרון". שלושת היוצרים-מבצעים עסקו באמצעות תנועה ומשחק בנושאים שונים: מרחק, תרבות, יחיד מול חברה, אבל מה שבעיקר בלט הוא התייחסות משועשעת למושג הגבריות. בתחילה הם נעים כל אחד לעצמו בתוך אלומות אור נפרדות, אחר-כך הם מתחילים להתערבב, באיזשהו שלב משחקים מחבואים זה עם זה ומתחבאים בתוך הקהל, ולסיום רוקדים (כמעט) סטריפטיז לצלילי השיר "This is a man's world". יצירה מלאת חן, הומור, עניין ויופי.
היצירה השנייה, "מדרך אחת לאחרת", של להקת בנינגה לכוריאוגרפיה של דלוואלט בידיפונו, שגם רקד בה, היא "מסע מקביל של עוצמה ורכות, חשיבות וחוסר איזון, תקווה ובדידות". זו יצירה מהורהרת עמוקה, והתנועה המתמדת של שלושת הרקדנים והרקדנית שלוותה במוזיקה מצוינת, שיצר הכוריאוגרף בשיתוף עם ג'וליאן רושיה, נחרתה היטב בזיכרון.
היצירה השלישית הייתה סולו הנקרא "מאחורי", של מישל קואקו שגם רוקד אותה. היוצר הקדיש את היצירה ל"יבשת אפריקה החצויה, שהיא מקום שחושף גופות נשים וילדים לסכנות גוברות". היוצר נע בשפת תנועה מינימליסטית, תוך שימוש רב בתנועות ידיים וגוף עליון, ולעתים נראה כמבצע וריאציה במחול מודרני על מחול רחוב. רגע חזק היה לקראת סופה, כשהרקדן מואר באדום, מחייך ונראה לפתע כמו חיה. *