סחבת והתשה לא משתלמים "על כל נתבעת המבקשת לפעול בסחבת, ובמיוחד כשמדובר בחברה גדולה, לדעת כי בסופו של יום תשלם לא רק את הנזק אלא גם את עוגמת-הנפש וההוצאות שנגרמו לתובעים". המסר המעודד הזה ל"אזרח הקטן" ניתן על-ידי השופט אברהם טננבוים בתביעה קטנה, שהגישה איילה לוי-ידיד לאחר שבעת ביקור בקניון בירושלים, שבר המאבטח שבדק את רכבה את האנטנה שעל הרכב, וחברת השמירה התחמקה מלשלם לה על הנזק.
"אדם תובע בגין נזק שנגרם לו על-ידי הנתבע. הנתבע, מתכחש לנזק שגרם, מריץ את הנתבע הלוך ושוב, מתיש אותו ונוקט סחבת, תוך שהוא מקווה כי התובע יתייאש ויוותר על דרישתו. רק במועד הדיון בתביעה, הכוללת גם פיצוי בגין הוצאות ועגמת נפש, מציע הנתבע, אשר מודע למידת אחריותו לנזק, לשלם לתובע את הנזק שגרם לו - את מלוא הנזק המקורי, ותו לא. האם על בית המשפט להסתפק בהצעת הנתבע לתשלום מלוא הנזק? התשובה שלילית".
כך הגדיר טננבוים את המחלוקת שהגיעה לאולמו, רק בשל התעקשות מיותרת של "חברת השמירה בע"מ". לרוע מזלה, היא הגיעה לאולמו של שופט שידוע כמי שמתעקש לתקן את העוולות שעושים גופים ציבוריים ומסחריים לאזרח הקטן.
טננבוים ציין, "לנתבע היו אפשרויות אינספור לסיים את הפרשה בלי שזו תגיע לכותלי בית המשפט ותגרום לבזבוז זמן ומשאבים, אולם הוא נמנע מעשות כן, ומשכך, עליו לשאת בעלויות הכרוכות בכך. במיוחד נכון הדבר כשמדובר בנתבעת שהיא חברה גדולה, ומלכתחילה יחסי הכוחות בינה לבין התובע אינם שווים. לצערנו, רוב הציבור אין לו את הזמן, המשאבים, והכוחות לנהל דיונים ארוכים על תביעות סכומים שאינם גדולים. ממילא צריך בית המשפט להיחלץ לטובת התובעים הקטנים. כל תשובה אחרת תעודד נתבעים/ות, ובעיקר נתבעים חזקים, לנסות ולהתיש את התובעים הצודקים בתביעותיהם".
מה עיצבן כל-כך את טננבוים? סחבת של חצי שנה. בפברואר 2007, הגיעה לוי-ידיד עם רכבה לקניון ירושלים, מקבוצת קניוני עזריאלי. בבדיקה הביטחונית שנערכה לרכבה, סגר המאבטח את תא המטען על האנטנה החשמלית של הרכב, וגרם לה לשבר. יומיים אחר-כך העבירה לוי-ידיד לאחראי המשמרת של חברת השמירה הצעת מחיר לתיקון הנזק, אך לא קיבלה מענה.
לאחר מספר חודשים, פנה בעלה לחברת השמירה, וגם הוא לא קיבל מענה. רק בסוף יולי 2007 נמסר לו על-ידי מנהל החברה, כי אין אפשרות לשלם לו את הפיצוי הנדרש. ידיד-לוי לא השלימה עם הגזירה של חברת השמירה, והגישה נגדה, ונגד הקניון, תביעה בסך 4,000 שקל, הכוללים את דמי עלות התיקון (כ-2,600 שקל), וכן הוצאות ועוגמת נפש על סך 1,400 שקל, לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים.
טנבבוים פסק על דרך הפשרה, אך העובדה שהנתבעות הסכימו לכך, לא הסירה את העוקץ מהכרעתו נגדן. הוא מתח ביקורת חריפה על התנהלות חברת השמירה, ופסק כי החברה "נקטה מדיניות של סחבת והתשה כלפי התובעת". עוד ציין טננבוים, כי גם לאחר שהחברה מסרה לבעלה של התובעת שהחלה בטיפול בתלונתה, נמשך מסע התלאות, שכן החברה "דחתה את בעלה של התובעת פעם אחר פעם, בתירוצים מתירוצים שונים, תוך שהיא מריצה אותו (לטענתו) הלוך ושוב למעלה מ-15 פעמים".
"בנסיבות אלה", כתב השופט בפסק-הדין, "אין מקום להסתפק בפיצוי המוצע", והוסיף כי "ייתכן שמן הראוי היה לפסוק לתובעת פיצוי גבוה יותר מהמבוקש, אך היות שבית המשפט איננו נוהג לפסוק לתובעים יותר מאשר מבקשים הם, הפיצוי יעמוד על-סך 4,000 שקל".
זבובים עוקצניים ויונים על התקרה
יוסי פלד ובני משפחתו התארחו בשישה צימרים בקיבוץ חוקוק, בבית הארחה שנקרא, לא פחות ולא יותר, "חקוק בלב". כנראה, המקום באמת נחקק בליבו של פלד, כיוון שהייתה זו הפעם השנייה שבה בחר להתארח במקום. אלא שהפעם נחקקה בליבו חוויה פחות נעימה. בתביעה קטנה שהגיש לבית המשפט בטבריה, טען פלד שרמת חדרי האירוח הייתה נמוכה, שהיו זבובים עוקצניים בחדר ויונים על התקרה, אשר הפריעו למנוחת האורחים, וכי רעש ממפעל סמוך שבבעלות בעל המקום הטריד אותם.
בעל הצימרים, שככל הנראה הופתע מכך שאדם שהתארח אצלו פעמיים מגיש נגדו תביעה, טען, כי פלד שהה בעבר במקום ונהנה מהאירוח, ידע על מיקום החדרים ותנאיהם, וכן על המפעל הסמוך. "על הזבובים והיונים שבמקום", הוסיף בעל הצימר, "אין לי שליטה".
השופטת רים נדאף בחרה בנקודת האיזון בין שתי הגרסאות. מצד אחד, האמינה לפלד כי היו רעשים מטרידים מהמפעל הסמוך, וכי היו זבובים עוקצניים ויונים שהפריעו למנוחת האורחים. מצד שני, לא יכלה להתעלם מכך שפלד הכיר את המקום, היה מודע לתנאיו ולא הודיע לבעל הצימר על העניינים שהטרידו אותו במהלך שהותו.
אך הפעם יש גם צד שלישי. "מאידך, יכול היה הנתבע להקל על תנאי השהות של אורחיו באמצעים קלים וזולים על-ידי ריסוס במקום להרחקת הזבובים, על-ידי סתימת הפתחים בגגות החדרים למניעת חדירת היונים, אך הנתבע לא עשה כן", ציינה נדאף, וקבעה כי בעל הצימר יפצה את פלד ב-500 שקל, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.
פשוט תתחיל לדברליץ
"פשוט תתחיל לדברליץ". כך מבטיחה הפרסומת של בית-הספר ללימוד שפות "ברליץ". התמונה שקופצת לראש היא אדם שנכנס לכיתה בבית-הספר של ברליץ כשאינו יודע לומר מילה בשפה זרה, ויוצא מהדלת השנייה של הכיתה אחרי זמן, כשהוא מנהל שיחה קולחת באנגלית, ספרדית, צרפתית, סינית או ביפנית. אך מסתבר שלא על כולם עובד הקסם. מיטל עמר שביקשה לשפר את האנגלית שלה, התאכזבה לגלות שאחרי הקורס בברליץ, היא יצאה מהדלת של הכיתה בדיוק באותו המצב שבו היא נכנסה אליה. האנגלית שלה, כך טענה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, לא השתפרה בכלל, או כפי שאולי הייתה מעדיפה לנסח זאת Did not improve at all .
עמר טענה, שלרישומה לקורס קדמה פגישת ייעוץ עם יועצת של ברליץ שקבעה שהיא וחברתה, דבורית עטר, שתיהן ברמה 5. היועצת הסבירה לשתיים, כי בסיום קורס רמה 5 יהיו מסוגלות לנהל שיחה קולחת באנגלית, הדקדוק יהיה מושלם, ואף יוכלו לתת פרזנטציות באנגלית שוטפת. לגבי רמה 6 הבטיחה היועצת, שבסיומו של הקורס ברמה זו, האנגלית המדוברת של התובעת ושל דבורית תהיה קרובה לשפת אם אנגלית.
עמר ועטר ביקשו להירשם לקורס אחד בלבד, ולטענת עטר לשאלתה אם כל מה שהובטח לגבי רמה 5 תקף גם אם תירשם לקורס זה בלבד, השיבה היועצת בחיוב. בשמחה ובששון שילמה עטר 3,600 שקל, השתתפה בקורס במשך 4 חודשים, וחלמה על הפרזנטציות שתעשה באנגלית לכל מי שרק יהיה מוכן להקשיב לה. כשחלומה לא התגשם, הגישה לבית המשפט תביעה בסך 5,000 שקל .
ברליץ מצידו טען, כי עמר החליטה להירשם לקורס אחד בלבד ברמה 5, בניגוד להמלצתה של היועצת להירשם לאנגלית במסלול הקבוצתי ברמות לימוד 6-5 (שני קורסים) אשר יתאים לציפיותיה לשיפור רמתה באנגלית, ומכאן נובעת בעייתה. עוד נטען, כי היועצת לא הבטיחה לעמר הבטחות בנוגע ליכולותיה בסיום הקורס. היועצת עצמה לא הובאה לעדות.
"בהעדר עדותה של היועצת, אני מקבלת את גרסת התובעת שלפיה בעת ההרשמה לקורס אחד בלבד ברמה 5 הובטח לה על-ידי היועצת כי תוכל לנהל שיחה קולחת באנגלית, ואף לתת פרזנטציה באנגלית שוטפת, וההבטחה לא קוימה בפועל", ציינה השופטת אנה שניידר.
מצד שני, שניידר לא התעלמה מכך שעטר הודתה כי נרשמה לקורס אחד בלבד על אף ההמלצה של היועצת להירשם לשני קורסים, וקבעה "כי יש בכך כדי לתרום לאי-השגת היעדים שהציבה לעצמה". משכך, התקבלה התביעה באופן חלקי, וברליץ חויבה להשיב לעטר 2,500 שקל מתוך הסכום ששילמה.
האביב של פראג
בפעם הבאה שבה תזמינו חופשה במלון 4*, שהוא "זול ככל שאפשר" ובקרבת בית-כנסת, כדאי שתבררו טוב-טוב מה רכשתם. רפאל ואורנה בן נתן שרצו לבלות חופשה נעימה בפראג, העלו את שתי הדרישות האלה, הצנועות לכאורה, בפני סוכנות הנסיעות מונה טורס. 620 דולר עלה להם התענוג הזול והמתאים לדרישותיהם. להפתעתם, גילו ש"זול" זה מילה נרדפת ל"זוועה".
כאשר הגיעו למלון באישון ליל, מצאו כי הוא בשיפוצים, שתי מעליות לא עבדו, לא הועמדו עגלות לפינוי מזוודות לרשות האורחים, ולא היו אנשי שירות, באופן שהם נאלצו לשאת את המזוודות בעצמם במדרגות, למרות שרפאל הוא חולה טרשת נפוצה. בנוסף, החדר שקיבלו היה סמוך לכביש סואן ובשעה 03:30 לפנות בוקר התעוררו לקולות משאיות הזבל שהגיעו לאסוף אשפה ממש מתחת לחדרם. ב-05:30 הגיעו פועלים שהחלו בעבודות השיפוץ שגרמו לרעש רב.
בבוקר שוחחו רפאל ואורנה עם נציגת סוכנות הנסיעות שמצאה להם מלון חלופי ברמה גבוהה מאוד המרוחק חצי שעה הליכה מבית-הכנסת. למרות שנהנו מהמלון, הגישו רפאל ואורנה תביעת פיצויים בסך 4,800 שקל לבית המשפט לתביעות קטנות בחדרה, בגין הסבל שנגרם להם בלילה הראשון. נציגת החברה טענה בדיון, כי עשתה מאמץ למצוא להם מלון חלופי והודיעה להם מראש כי יהא עליהם להוסיף 150 יורו, והם הסכימו לכך. אך כאשר חזרו ארצה, סירבו לשלם את התוספת, ותחת זאת הגישו תביעה קנטרנית. מעבר לכך, טענה כי היא אינה אחראית למצבו של המלון שאליו היא שולחת נופשים. האומנם?
השופטת נילי פלד לא הסכימה איתה. "אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי איננה אחראית למצבו של המלון שאליו היא שולחת לקוחות, וטענתה כי לא ידעה על כך שבמלון מבוצעים שיפוצים זה זמן רב, איננה משמשת הגנה מפני תביעה", כתבה. עם זאת, ציינה פלד, כי סכום התביעה מופרז, ועולה כמעט כפליים על עלות החבילה כולה, למרות שמדובר בלילה אחד שבגינו זכאים התובעים לפיצוי. לבסוף נאלצו רפאל ואורנה להסתפק בקיזוז ההפרש בין עלות המלון הראשון לשני, כך שלא קיבלו פיצוי, אך גם לא חויבו לשלם תמורה נוספת עבור העברתם למלון החלופי.