רחוק מהדמות חמורת הסבר והמלוטשת של ג'יימס בונד, רוג'ר מור מופיע בפריז ומשפריץ חיוכים לכל עבר. מור בן 81 ויש לו כמה סיבות טובות לחייך היום. הוא גילם את 007 לא פחות משבע פעמים, מה שמביא לעניין חוצה גבולות בביוגרפיה החדשה שאותה הוא מפרסם באנגלית "המילה שלי היא הבונד שלי" "My word is my Bond", ובצרפתית "שלכם, בידידות".
מור מגדיר את הספר שעליו עבד במשך שנה כ"זכרונות" אבל כל הוליווד מתפתלת לאור מה שהוא חושף על מאחורי הקלעים בתעשייה המשומנת ביותר של פטיש הקולנוע האנגלי.
סר רוג'ר מור, שקיבל שתי דרגות אבירות מהמלכה שלו, שבשירותיה גילם את המרגל המפורסם בעולם, קיבל במעמד השקת הספר שלו בפריז גם אות אבירות של מפקד "אמנויות ורוח", שהוענק לו על-ידי שרת התרבות הצרפתית, קריסטין אלבנל. ערב לאחר מכן הוא השתתף בהשקת מרצפת זהב על שמו במסעדה המיתית "פוקטס" על השאנז-אליזה. המסעדה הזאת היא סוג של שדרות הוליווד בזעיר אנפין, ובמקום הכוכבים המוכרים שמרצפים את השדרה בארה"ב, בכניסה למסעדה הצרפתית מסודרות מרצפות עם שמם של כוכבי קולנוע חשובים. כל מי שהוא שם דבר נמצא שם. עכשיו גם מור.
אבל שחקן העבר, שמשועשע מתשומת הלב הרבה שלה הוא זוכה, רוצה לדבר על הספר החדש שלו. לאורך 371 עמודים הוא חושף את הסודות מאחורי הקלעים של סרטי בונד, ומפרט כיצד קיבל את התפקיד המבוקש ביותר בעולם מידיו היגעות של שון קונרי. "לקח לי 80 שנה להיות מסוגל לשבת ולכתוב את הספר הזה כי הייתי צריך ללמוד לכתוב" הוא מספר בפריז. "זה היה מבחינתי תרגיל מעניין שהביא אותי לחלוק זמן עם אנשים שהיו יקרים לי בעבר אבל מתו כבר. גם אשתי מאוד עודדה אותי".
הנשים שמוצגות בסרטי ג'יימס בונד הן אמנם אסרטיביות ויודעות להפעיל את המרגל לטובתן. אלא בתקופה שבה גילם מור את בונד, הנשים היו חסרות ישע, הססניות ונשענו על המרגל. זה לא מפתיע אם כן לשמוע ממור שהסוד שלו לשמירה על מראה צעיר היא אישתו כריסטינה, וכי הוא ממליץ לכולם בחום להתחתן עם אישה צעירה הרבה יותר. זו אישתו הרביעית של מור ולאורך הביוגרפיה שלו הוא מתאר את כל פרידות העבר כולל לילות ללא שינה, לאורכם ישב לבד בביתו כשהוא שרוי בדיכאון, צפה בסרטים ואכל שעועית אנגלית מחוממת.
כשקונרי נפרד מבונד
מור שכבר למד תרגיל או שניים ביחסי ציבור, החליט כנראה לרכוב על גלי התהילה של בונד. את הספר הוא פרסם ביום יציאתו של סרט 007 החדש על האקרנים הצרפתים. בעוד דניאל קרייג הזיע ודימם על המסך הגדול ואפילו הגיע לפריז לכבוד יציאת הסרט, מור זיכה את עיר האורות בשני בונדים במחיר אחד, אלא שהוא בא רק כדי לעשות כיף.
*ראית את הבונד החדש?
"לא, אבל ראיתי את 'קאזינו רויאל' ואני חושב שדניאל קרייג הוא שחקן מופלא. נפגשנו במקרה פעם בתיאטרון ואני יכול לספר שהוא גבר מאוד מצחיק". כדי לא לפגוע באף בונד אחר הוא ממהר להוסיף בנימוס אנגלי שמאפיין אותו: "כל השחקנים ששיחקו אי פעם את בונד מאוד טובים, אבל לא כמוני, כמובן!" הוא מוסיף בקריצה אירונית.
*אתה מאמין שסאגת ג'יימס בונד צריכה להמשיך?
"זו סאגה נצחית כי מדובר בגיבור שמשקף את הטוב ונלחם נגד הרע. לא הייתי מתנגד להפיק את הסרט הבא".
לפני שהוא מתחיל להפיק, מור כותב בספר החדש עד כמה קשה היה לו להשיג את התפקיד הנחשק, שחמק לו פעם אחת מהידיים. לאחר שלשון קונרי נמאס לחלוטין לגלם את 007, מור כמעט קיבל אותו, אבל קונרי חזר בו בעבור הצ'ק השמן ביותר שנחתם באותה תקופה בעולם הקולנוע. "סיפרו לי שמאז שנת 1962, אז קונרי התחיל לאיים שהוא מוותר על התפקיד, הופעתי באופן תדיר ברשימת המועמדים לגלם את בונד... דיברנו על התפקיד. לדעתי התסריט אפילו לא היה כתוב ובכל זאת שיערו שיצולם בקמבודיה. אלא שבעקבות מלחמה שפרצה במדינה הזאת - הרעיון שקע. הייתי עסוק בפרוייקטים אחרים ולא היה לי זמן, במיוחד כשהתחילו לצלם את 'בשירות הוד מלכותה' שעשה ג'ורג' לזנבי. נראה היה שג'יימס בונד מתרחק ממני מאוד".
ג'ורג' לנזבי, שהיה בשיא הקריירה שלו, האמין שתפקידו של בונד שייך אך ורק לשון קונרי. הוא החליט לתת לקונרי מנוחה לסרט אחד, בתקווה שיחזור בו וייקח חזרה את התפקיד של המרגל, והחתים את רוג'ר מור על חוזה בונד אחד בלבד. "פגשתי אותו מאז מספר פעמים" אומר מור "והוא מבין היום שעשה את טעות חייו".
למרות שכל העולם ואישתו ניסו לשכנע את קונרי לחזור לתפקיד הוא סירב. "בונד הפך להיות דמות שברחה מהשליטה שלו וחדרה לחייו הפרטיים", כותב מור בעמוד 188 בספרו. "השיא מבחינתו התרחש ביפן, כשאחד העיתונאים הלך אחריו לשירותים וצילם אותו. חוץ מזה, שון העריך שהמפיקים הרוויחו כמויות עצומות של כסף אבל לא חשבו להעלות לו את המשכורת. הנקודה הזאת הביאה למלחמה ארוכה בין כתלי בית המשפט.
"כולם ניסו לשכנע את שון להמשיך להיות בונד והוא ביקש משכורת של מיליון ו-250 אלף דולר, אחוזים מההכנסות של הסרט ותשלום אדיר עבור כל יום איחור בצילומים. הוא גם דרש מהאולפנים שיממנו שני סרטים שאותם יבחר. החוזה החדש הזה הפך אותו לשחקן המרוויח ביותר בעולם, אבל את כל המשכורת שלו מהסרט הוא העניק לקרן החינוך הבינלאומית של סקוטלנד, שתמכה בחינוך נערים סקוטיים קשי יום. 'יהלומים לנצח' היה הבונד האחרון שלו וכשהוא אמר 'לא רוצה לראות אותו יותר!' התפקיד עבר אלי".
המרגל שאהב אותו
מור גילם שבעה בונדים לאורך 12 שנה, ביניהם "האיש בעל אקדח הזהב" ו"לעיניך בלבד", ועדיין לא נמאס לו לדבר על הדמות שעשתה לו את הקריירה. השאלה שאותה מציגים לו העיתונאים הכי הרבה היא - "מי היא נערת ג'יימס בונד החביבה עליך?", והתשובה של מור היא מדליין סמית', ששיחקה את מיס קרוסו ב"חיה ותן למות". סרט בונד החביב עליו הוא "המרגל שאהב אותי" והשחקן האהוב עליו, שמגלם את בונד הוא "מי שמשחק אותו, ברגע שבו הוא משחק אותו".
היום מור הוא לא רק בונד לשעבר אלא מתפקד גם כשגריר של יוניסף, מה שמביא אותו לטייל ברחבי העולם. בסוף הספר החדש שלו, הוא עושה רשימת מלאי של כל המדינות שבהן ביקר ואת התרשמותו מהן. ישראל נפקדת מהרשימה הזאת אבל מור טוען בכל זאת שערך מסע חובק עולם.
*מה הדבר הראשון שעשית, כששמעת שהמלכה אליזבת מעלה אותך בדרגת אבירות בעקבות פעילותך ביוניסף?
"התקשרתי מייד לחברי מייקל קיין כדי לשאול אותו: 'כשהפכת לאביר, באמת כרעת ברך על הארץ?' כי חששתי מכך שאכרע ברך מול המלכה ופיזית, לא אוכל להתרומם. אבל חוץ מזה הייתי מאוד גאה, למרות שהצטערתי שהורי אינם כדי לזכות לראות את המעמד".
"ניים דרופינג" הוא אחד התחביבים של מור. חוץ ממייקל קיין הוא לא מפסיק להזכיר גם את טוני קרטיס ובספר שלו לא נפקד אף לא כוכב הוליוודי תקופתי אחד. הילדה בייקר, אודרי הפבורן, פרנק סינטרה, אליזבת טיילור וקרי גרנט הם רק כמה מאלה שהוא מזכיר. והמחלוקת הגדולה שעולה מהאוטוביוגרפיה הזאת היא בעיקר הטענה שאותה הוא מעלה נגד חברו הטוב לשעבר, המפיק קובי ברוקולי, שטען בספרו שהיה זה הוא שתמך לסלק את מור מתפקיד ג'יימס בונד בגלל גילו המבוגר - 57, בעוד מור טוען לעייפות החומר מצידו, בדומה למה שקרה לשון קונרי. בכל מקרה, את ההכרה בכך שרוג'ר מור הוא בונד בכל רמ"ח איבריו, הוא לא מאפשר לאף אחד לשכוח.
*אתה מצטער היום על כך שמעולם לא זכית באוסקר?
"היה לי את האוסקר ביד! זה שהייתי אמור להעניק למרלון בראנדו ב-1973 על תפקידו ב'סנדק'. בראנדו סרב לקבל אותו ושלח שחקנית לנאום על הבמה בנוגע לאינדיאנים באמריקה. בסוף, בגלל שאף אחד לא חשב לאסוף את הפסל, לקחתי אותו הביתה. למחרת הבת שלי מצאה אותו וצעקה: 'אבא, זה נהדר! זכית באוסקר!". הסברתי לה את המצב והאקדמיה שלחה מיד מכונית משוריינת לאסוף את הפסל". *