חנה מוניץ - מנכ"לית האופרה הישראלית, הסתובבה אתמול בבית האופרה עם חיוך גדול של מי שזכתה בפיס. לזכייה שלה קוראים דוד שטרן, שהתמנה השנה לתפקיד המנהל המוזיקלי החדש של האופרה. כפי שנראתה הפגישה איתו אתמול, מדובר בתחילתה של ידידות מופלאה.
שטרן הוא בנו של הכנר הנודע אייזיק שטרן ושל ורה שטרן, שעמדה שנים רבות בראש קרן התרבות אמריקה-ישראל התומכת באמנים צעירים. כיום הוא מנצח בקביעות על בתי אופרה ברחבי העולם, ולאחרונה קיבל את הניהול המוזיקלי של בית האופרה בסט. גאלן בשוויץ. במקביל הוא מנהל את אנסמבל "אופרה פואוקו" בצרפת, הרכב של כלי תקופה שאותו הקים כדי לבצע מוזיקה מתקופת הבארוק בגישה אותנטית.
במסיבת עיתונאים, שנערכה אתמול (א') בבית האופרה, נראה המינוי של שטרן טוב מכדי להיות אמיתי. הוא מנצח צעיר, כריזמטי ומבטיח; יש לו רקורד מוכח של הצלחה באופרה הישראלית ומחוצה לה; והכי חשוב, הוא עושה רושם של יהודי טוב מארה"ב שמחויב לישראל ברמה אישית ומוסרית. הוא נולד וגדל בארה"ב כדיוויד, אבל בארץ מקפיד לבקש שיקראו לו דוד. מוניץ מספרת ששטרן מחויב לתפקיד גם ברמה היומיומית, ומקדיש לאופרה הישראלית מקום מיוחד בלוח הזמנים שלו. בימים אלו שטרןנמצא בארץ כדי לנצח על הפקת "מסע אל תום האלף" של יוסף ברדנשווילי, ולדברי מוניץ הוא נכנס להפקה כשהוא מכיר כל תו וכל מילה יותר טוב מכל המבצעים.
לא מאמין במדיניות קבועה מראש
שטרן סיפר אתמול כי הגיע לארץ כמנצח לראשונה בשנת 2001, לנצח על "החטיפה מן ההרמון" של מוצרט. "הבמאי לא הגיע כי פחד מפיגועי טרור", אמר שטרן, "היתה אז תקופה קשה באופן לא רגיל. אבל עבורי היה ברור שבישראל אף פעם אין זמן רגיל, והיה לי ברור שאבוא. הביקור ההוא היה מאד חשוב עבורי. התרגשתי אז מזה שאנשים באים לשמוע אופרה למרות פיגועי הטרור, וממשיכים לחיות את חייהם גם בזמנים קשים. מאז אני תמיד שמח לחזור לפה".
הביקורות על "החטיפה מן ההרמון" היו מחמיאות, ושטרן הגיע לכאן שוב
ב-2005 לנצח על "בריאת העולם" של היידן. שנה לאחר מכן, ב-2006, הגיע לנצח על "יוליוס קיסר" של הנדל. זו הייתה הפעם הראשונה שאופרה של הנדל עלתה בארץ בביצוע של כלי תקופה, וגם כאן הביקורות היו אוהדות מאד.
שטרן אומר כי הקשר המיוחד שלו עם ישראל התחיל דרך הוריו. "באתי לישראל לביקורים כבר כילד, אבל אז זה היה תמיד דרך ההורים. הפעם אני כאן בזכות עצמי". שתי העונות הראשונות שלו בארץ יהיו מוגבלות יחסית, כיוון שהוא כבר משובץ להתחיבויות קודמות בחו"ל. אם הכל יעלה יפה והחוזה יוארך, יגדל מספר ההפקות שעליהן ינצח בהדרגה מדי שנה.
אז מה צפוי לאופרה הישראלית בעונות הקרובות מבחינת רפרטואר? קשה לומר. "אני לא מאמין במדיניות קבועה מראש", אומר שטרן. "הכי חשוב זה לשמור על גיוון. השיקולים לבחירת רפרטואר תלויים ברצון הקהל, במאפייני האולם ובזמרים. באופן טבעי, אני מתכוון להמשיך לבצע מוזיקה מתקופת הבארוק. יש עניין הולך וגדל בזה, ואני רוצה להתחבר אליו. במקביל, אני רוצה להמשיך לבצע את האופרות הגדולות של פוצ'יני ושל ורדי, ולהכניס גם יותר רפרטואר צרפתי. אבל אין לנו תוכנית סדורה עדיין. צריך להתאים את הרעיונות האלה לקהל".
על אביו, הכנר הנודע אייזיק שטרן, דוד שטרן מדבר בהערכה גדולה אך ללא סנטימנטליות. "אבי היה מוזיקאי טבעי. מוזיקה לא הייתה עבורו קריירה, אלא דרך לתקשר. הוא לא עבד בשביל כסף. מוזיקה היתה הכל בשבילו, וזו המורשת העיקרית שלמדתי ממנו. אני אוהב להיות על במה ולעשות מוזיקה. יש את הרגע הזה שבו הכל נשכח, ואתה נמצא לגמרי בתוך המוזיקה. מבחינתי, הרגע הזה הוא המורשת של אבא שלי".
"בארה"ב בכל מקום - הכל אותו דבר
באופן פרדוקסלי, שטרן מתמחה היום בביצוע מוזיקת בארוק בכלי תקופה ובגישה אותנטית, גישה שאביו נחשב לאחד ממתנגדיה העיקריים. "אבא שלי שנא כלי תקופה, נקודה", הוא צוחק. "אני, לעומתו, אוהב מאד לעבוד איתם. זה איפשר לי ללכת לכיוון חדש וליצור קול משלי, בלי להיות תלוי באבי".
לדבריו, לעבודה על מוזיקה מוקדמת עם כלי תקופה יש יתרונות מוזיקליים משמעותיים. "אני חושב שזמרים שרים בצורה שונה כשמלווים אותם כלי תקופה. הם לא צריכים לחשוש שהתזמורת תהיה חזקה מדי, ובגלל הצבע התזמורתי יש גם קשר טוב יותר בין הכלים לבין הזמרים. בעתיד אני מתכנן להביא את הרכב הבארוק שלי לארץ, ולעבוד עם כלי תקופה. אני מתכנן גם שיתוף פעולה עם המרכז למוזיקה בירושלים, שאבי היה מזוהה איתו שנים ארוכות (המרכז למוזיקה בירושלים מקיים זה שנים סדנאות לביצוע מוזיקה מתקופת הבארוק בכלי תקופה- ע.ש.). אבל כרגע זה עדיין בשלב התכנון".
שטרן מציין כי אסכולת הביצוע התקופתית תפסה יותר באירופה, ופחות בארה"ב. "מבחינה זו יש לי ביקורת על מה שקורה בארה"ב", הוא אומר. "באירופה יש אסכולות שונות של נגינה, והדברים יותר מגוונים. בארה"ב, בכל מקום - הכל אותו דבר. זה נשמע כמו מכונה משומנת של מוזיקה, אבל אין גיוון".
*ולשאלת מיליון הדולר - מהי עמדתך לגבי ביצוע וגנר בארץ?
"זו שאלה מורכבת. יש עמדה שאומרת שיש דור שקושר בין וגנר לבין השואה, וצריך לחכות עד שהדור הזה יחלוף. מצד שני, אם לא נבצע מוזיקה של מלחינים אנטישמים או מלחינים שמזוהים עם הנאצים, לא נגיע רחוק. הרי גם מוסורגסקי ובטהובן נופלים לקטגוריה הזו. אישית, אני לא חושב שלקהל הישראלי נגרם נזק בכך שלא מבצעים כאן וגנר. לי אין צורך מיוחד לבצע אותו. יש משהו מאד לא טבעי בוגנר, ותמיד כיף לי לחזור לרפרטואר איטלקי אחרי שאני מנצח על המוזיקה שלו. אני חושב שהאורך והכבדות של האופרות שלו לא מתאימות לקהל הישראלי. אני תמיד נזכר בבדיחה של וודי אלן בהקשר הזה, שאומרת שאחרי שהוא שומע וגנר מיד מתחשק לו לצאת ולכבוש את פולין. אני מעדיף לבצע רפרטואר מהבארוק, או יצירות לא מוכרות מהתקופה הקלאסית או הרומנטית. זה נראה לי לא לעניין לבצע וגנר סתם כדי לעשות רעש. זה לא נמצא בעדיפות כרגע,לא לי ולא לבית האופרה". *