תשעה חודשים לאחר מותו של העיתונאי והסופר המוערך אהוד אשרי, פותחת בת-זוגו, רעות פרסטר, תערוכת יחיד חדשה בגלריה נלי אמן, שבה היא מתייחסת לתקופת מחלתו, למותו, לפרידה ולכאב שעמו היא חיה. תחת הכותרת "ידועה בציבור" היא נחשפת ופותחת פתח להתייחסות ציבורית, אל מעמדה הזוגי, אל יחידותה ואל העיסוק האמנותי.
*לקחת את ההתמודדות המאוד אינטימית שלך לעבודה?
"מאז ומתמיד אני לא עושה את ההפרדה בין החיים לאמנות שלי. כבר בתערוכות הראשונות שלי עסקתי במקום שלי במשפחה. התערוכה האחרונה שלי, לפני שנתיים וחצי, עסקה בזוגיות שמתפרקת. זה היה חודש לפני שאודי חלה, כשעוד לא ידענו שהוא חולה והוא גם לא הבין למה. נתתי לה את הכותרת 'היופי שלי השכל שלך' - הרבה אנשים מרגישים שהם מכירים אותי או אותו או את הזוגיות שלנו בגלל התערוכה ההיא. בתערוכה הזו אני קצת סוגרת מעגל - והיה לי חשוב שהיא תהיה באותו מקום ושהיא תעסוק באותה זוגיות".
*העיתוי של תשעה חודשים אחרי מותו הוא סימבולי?
"אני כל הזמן רציתי לדחות את זה, והנה זה הגיע. מאז שהוא חלה הפסקתי לעבוד - זה שיתק אותי לחלוטין. גם כי לא היה לי זמן וגם כי הייתי צריכה לשאת הכל, הילדים והחיים. ברגע שקמתי מהשבעה החלטתי שאני חייבת לחזור לאמנות - זה תמיד היה שם ותמיד הציל אותי - פשוט חייבת. ניסיתי לצייר על דפים מהקלסר של המחלה, ניסיתי כל מיני דברים שונים וזה לא עבד. בסוף התייאשתי והבנתי ששום אובייקט, כמו צילום מטופל שעבדתי עליו המון, שום דימוי, לא יכול לספר את הסיפור של משהו שהוא כל-כך אין, חסר, היעדר כזה של בן אדם הוא הריק המוחלט".
כך נבטה ההחלטה לעבוד בווידיאו. יחד עם האוצרת, סיגל ברקאי, ועורכת הווידיאו, האמנית קרין מנדלביץ, נוצרה תערוכה שכולה עבודות וידיאו וסאונד, "שאי אפשר לגעת בהן", כדברי פרסטר, ובהן היא חושפת "תחבולות הישרדות מוזרות ומפתיעות, שפיתחה נגד המורבידיות של מוות ידוע מראש", כפי שמכנה זאת ברקאי.
"העבודה היחידה שנעשתה עוד כשאודי היה חי, היא אוסף של קטעים שבהם אני ניגשת לאנשים זרים ברחוב או בבית קפה ומספרת להם על האמנות שלי, מה אני מתכננת לעשות. אני מדברת אליהם, אנשים שכאילו לא אכפת לי מי הם, אלא רק לדבר על האימפוטנציה הזו וחוסר האונים, שאני רוצה ליצור משהו ולא יכולה. הצורך של אמן בקהל עובר מאוד חזק, וגם המצוקה שלי, שלא רק קשורה לאמנות", מתארת פרסטר, וברקאי מנסחת זאת היטב: "היא משתמשת בתסכול עצמו כחומר גלם".
חלק מהצילומים נעשו בסלולר או בסאונד של GPS, שמחריפים את תחושת הבהילות.
*זו בחירה בטכניקה של "צילום רע", פוסט-ניו-מדיה?
"יש בזה משהו. עבודה מרכזית מאוד בתערוכה היא מסטילס של טלפון נייד והפכתי את זה לווידיאו, עם סאונד של מכונת דפוס גדולה, כמו של עיתון - זו עבודה שהיא כל-כך אמוציונלית, לי מאוד קשה לראות אותה. עד היום אני מסתובבת עם התמונות האלה בטלפון שלי".
אחת העבודות מציגה מקבץ של "פתיחות" של תערוכות, שבהן נראים פרסטר ואשרי יחד, ברגעים שנגזרו משגרת חייהם המשותפת. שם התערוכה, שלדבריה הוא דו-משמעי, נגזר מהצורך שלה בקהל, המתחבר לצורך בהכרה ציבורית-חוקית בזוגיות שלה, שלא הייתה שגרתית: "אחרי שהוא נפטר הייתי צריכה להוכיח שבאמת היינו זוג. להביא קרובי משפחה וחברים לעורך דין, שיעידו שחיינו ביחד, למרות שגרנו בשתי דירות ואין לנו ילד משותף - זה לא עונה על ההגדרות של החברה. חמש השנים המופלאות האלה שלנו פתאום צריכות אישור. הוא הלך והזיכרון של הקשר, של העומק שלו, העוצמה והחוויה, רק אני נושאת אותו. מה שעניין אותי זה עד כמה משמעותי הציבורי לפרטי, לחיים הפרטיים שלך, בכל מיני רמות. זו חשיפה שהולכת צעד קדימה, ומתוך הצורך לאשר את המעמד הזוגי, הלכתי ואמרתי 'בואו כבר תראו'".
*כמה אודי נוכח בתערוכה?
"הוא קשור לכל העבודות, אבל רואים אותו ממש בעבודה אחת. אני שרה לו שיר של דקלה 'הו אהובי' - שיר שמדבר על געגועים".
"ידועה בציבור", גלריה נלי אמן, גורדון 26 ת"א, ב'-ה' 11:00-14:00, 17:30-19:30, ו' 11:00-14:00, ש' 11:00-13:00. הפתיחה: ו' 5.12, 12:00