הקיץ האחרון היה אחד הפחות נעימים בהיסטוריה בת 62 השנים של ציבונה זאגרב. קבוצת הפאר הקרואטית סיימה את העונה ללא אליפות וגביע מקומי, לא הצליחה להעפיל אפילו לטופ-16 של היורוליג והודחה ברבע הגמר של הליגה האדריאטית. כל זה עם זרים מבטיחים כמו לארי איוסו הפורטוריקני, כריס וורן (העונה באבלינו) וסם הוסקין האמריקנים ותקציב שהגיע לשיא כל הזמנים. כמה? כמעט 3 מיליון אירו, כשהכוכבים מרוויחים בסביבות 400 אלף אירו לעונה. כסף קטן במונחים של הקבוצות הבינוניות והגדולות של אירופה, אבל כסף ענק במונחים של הכדורסל ברפובליקות לשעבר של יוגוסלביה.
אלא שגם אחרי העונה הכושלת אשתקד, הליכה יותר עמוקה לכיס בכלל לא באה בחשבון. מקורות הכנסה משמעותיים אין, ומחצית מהתקציב של ציבונה העונה, שלא גדל בהרבה ביחס לעונה הקודמת, מגיע מתמיכה עירונית.
שני האנשים החזקים במועדון - הנשיא איבו ג'לוסיץ' והיו"ר בוז'ו מליסביץ' - שכמו שמעון מזרחי חרדים קודם כל לתארים המקומיים, רצו לבנות קבוצה שתתמודד בעיקר עם היריבה זאדאר שנישלה אותה מהתואר בפעם השנייה תוך ארבע שנים.
במקביל ניסו לשנות בציבונה גישה. היציעים החצי ריקים באולם דראז'ן פטרוביץ' הבהירו להם שהקהל מצביע ברגליים. לא רק בגלל ההישגים, אלא בעיקר בגלל הקונספציה - העדפת השחקנים הזרים על פני המקומיים, עניין שהגאווה הלאומית הקרואטית לא יכולה לסבול. כשעל הקווים היא מעמידה את ולדימיר פרסוביץ' הצעיר, חתכה ציבונה העונה את הזרים היקרים שלה והביאה זרים אמריקנים אנונימיים אבל יעילים (קלאווי מליגת הפיתוח של ה-NBA, מארשל מהליגה הסרבית והומן מהליגה הפולנית), שגם מרוויחים מעט יחסית - 150-200 אלף אירו לעונה. את הכסף שנשאר השקיעה בעיבוי הסגל בשחקנים מקומיים, ובהחזרה הביתה של כוכבים קרואטים גדולים כמו ניקולה פריקצ'ין (פנאתינייקוס) ודאבור קוס (מלאגה) - המשתכרים הגדולים של המועדון. התוצאה בינתיים: מאזן 1-4 ביורוליג, כולל ניצחון ביתי על אולימפיאקוס, ועמדה מצוינת להעפיל לטופ-16; מאזן 3-7 באדריאטית, והכי חשוב - הקהל המקומי חזר ליציעים.
אגב, כדי להמחיש איפה עומדת ציבונה מבחינה כלכלית מול הגדולות ביבשת, מספיק לקחת השוואה אחת פשוטה: שכר השחקנים של ציבונה, כולל שכרו של המאמן פרסוביץ', לא מתקרבים אפילו לעלות שכרו של קרלוס ארויו אחד.
זרים ב-30 אלף אירו
החזרה למקורות היא משהו שמאפיין בשנים האחרונות את כל הליגות מהרפובליקות לשעבר של יוגוסלביה, כולל קבוצות היורוליג עם התקציבים הגדולים יחסית בסרביה (פרטיזן בלגרד) ובסלובניה (לובליאנה). מאחר שבליגות האלה היכולת הכלכלית מאפשרת להנחית זרים בדרג בינוני-נמוך בשכר שנתי של 30-40 אלף אירו לעונה, מה שנשאר זה להתרכז בחומר המקומי. הכוכבים המקומיים הגדולים בליגות האלה מרוויחים שכר שלא עולה על 200-300 אלף אירו לעונה. שחקני המשנה מרוויחים גרושים - לעתים זה מגיע למשכורות של 800 עד 1,000 אירו בחודש. מה שמכריח אותם לחרוך את הפרקט בכל משחק, בתקווה להרשים סקאוטים של קבוצות יורוליג או NBA.
לשמחתם זה קורה לא מעט. לא פחות מ-41 שחקנים משש הליגות ביוגוסלביה לשעבר משחקים ביורוליג בקבוצות שאינן מהמדינה שלהם. בסה"כ כ-13% משחקני היורוליג הם בעלי אזרחות של אחת מהמדינות האלה, כשעשרה נוספים משחקים ב-NBA (5 סרבים, 4 סלובנים וקרואטי אחד).
השנה, למשל, החתימה פנאתינייקוס שניים ששיחקו אשתקד בפרטיזן בלגרד והדיחו אותה בשלב הטופ-16 - הסנטר המונטנגרי ניקולה פקוביץ' והגארד הסרבי דושאן קז'מן. אגב פרטיזן, גם היא לא קוטלת קנים בינתיים ביורוליג. המאזן שלה הוא אומנם 2-3, אבל שניים ההפסדים שלה היו בנקודה - לצסק"א החזקה ולאפס פילזן. כמה זרים אמריקנים יש לה? אפס.
היד החופשית שנותנים במדינות האלה לשחקנים המקומיים, מניבה תוצאות בזירת הנבחרות. סרביה, קרואטיה וסלובניה הן מהנבחרות החזקות ביבשת, גם בגילאים הצעירים וגם בבוגרים. כנראה שהאמון המלא שנותנים שם בשחקנים המקומיים, אפילו שהוא נובע בעיקר מאילוצים תקציביים, הוא מפתח להתפתחות והתקדמות של השחקנים. וכשצוברים ניסיון ודקות, הדרך להמריא לכסף הגדול בחו"ל היא הרבה יותר מהירה.
הירשם לניוזלטר והתראות ספורט