דומה שתושבי הפריפריה הם הנפגעים הקשים ביותר ממצב זה. בהיותם חסרי כוח פוליטי של ממש, ועל רקע חולשת הפריפריה בכלל, כל תוכניות הפיתוח של הנגב והגליל נדחקות לקרן זווית מייד עם פרוץ המשבר הפוליטי הראשון.
הזנחת הפריפריה היא רק היבט אחד של חולשת המערכת הפוליטית. אם בעבר נהנתה ישראל ממנהיגות ערכית ובעלת יכולת פוליטית מרשימה, שהצליחה לפתח תשתית פיזית בהיקף ענק ולקדם גם את מערכת החינוך, הרי המבנה הפוליטי העכשווי, המקדש את הטווח הקצר על חשבון הארוך, הוא הרסני ליכולת הניהול של המדינה. עם זאת, כנראה בכוח האינרציה, הממשלה ממשיכה בהצהרות רמות על מחויבותה לפיתוח הפריפריה.
בנגב הפער בין דיבורים לבין המעשים בפועל הוא בולט במיוחד. למעט בן-גוריון, שאמר ועשה ואף הציב דוגמה אישית, יורשיו מסתפקים בהצהרות על חשיבות הנגב לישראל, אבל כמעט שלא עושים דבר בפועל. בוועידת הנגב האחרונה ב-2006 למשל, הובטח להזרים לנגב משאבים בהיקף של לא פחות מ-17 מיליארד שקל במשך עשור. כלומר, 1.7 מיליארד שקל בשנה. לפי חשבון זה היה הנגב כבר אמור לקלוט אליו כ-5 מיליארד שקל. בפועל התקבלו בשלוש השנים האחרונות כ-450 מיליון שקל. לעג לרש.
נתון מדאיג נוסף הוא שיעור ההשקעות הנמוך של הסקטור העסקי בנגב. כך למשל, שיעור החברות המגובות בקרנות הון סיכון הפועלות בנגב מגיע ל-1.7% מסך כל החברות שמגובות על-ידי קרנות אלה. לשם השוואה, שיעור החברות המגובות על-ידי הון סיכון בת"א עומד על 32% ובאזור מהרכז על כ-40%. תמונת מצב עגומה זו ממחישה במדויק מה חושב המגזר העסקי על אפשרויות ההשקעה בדרום הארץ.
בינתיים, הזנחת הפריפריה גובה מחיר יקר. הנגב והגליל סובלים מהגירה שלילית, המצב הכלכלי-חברתי מתדרדר ופרויקטים גדולים בתחומי התשתית, כמו גם חיזוקן של באר-שבע וחיפה כערי מטרופולין אזורי, מתעכבים. דבר לא זז.
אז מה צריך לעשות? קודם כל דרושה כאן ראייה אסטרטגית לטווח ארוך. צריך להחליט היכן רוצים לראות את ישראל בעשור או שניים הבאים. באופן מעשי על הממשלה לגבש תוכנית לאומית ארוכת טווח שבמרכזה חיזוק מעמדה של הפריפריה בישראל. הדבר צריך להיעשות באמצעות הסטת השקעות-עתק לפיתוח תשתיות טכנולוגיות, פיזיות וחינוכיות לפריפריה, תוך מתן תמריצים בולטים והעדפה מתקנת, כולל העדפות בתחום המיסוי והטבות שונות, למי שמוכנים להעתיק את מקום מגוריהם לנגב או לגליל. יש לכוון את המאמצים לאוכלוסיות חזקות היכולות להעצים את המרקם החברתי באזורי הפריריאליים. השילוב בין השקעות עתק בתשתיות ובחינוך יביא להערכתי לתנועת אנשים ומשקיעים וזו עשויה לחולל את התנופה הדרושה להצלת אזורי הפריפריה משקיעה מסוכנת. *
הכותבת היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו וחברת מנהיגות ועידת ישראל לעסקים
