בראשית שנת 2007, ירשה קבוצה של כ- 15 איש, ובתוכם כמה חברים שלי, נכס מסחרי בפלורידה. מאז ועד היום ירד ערכו ב-50% לפחות, ולמרות שאני משוכנע שימשיך לרדת , לא נראה שהם ימכרו אותו בקרוב. אי אפשר לומר שהם לא ראו את הסערה מתקרבת: בחברת ניהול ההשקעות שבראשה אני עומד, ביצענו את ההתאמות הנדרשות בפרוטפוליו שלנו במהלך 2007, כך שעברנו את 2008 על הצד הטוב ביותר. אני חלקתי את המידע הזה עם חברי עוד במהלך 2007, אך ללא הועיל. אני מאמין כי הם נפלו בסדרה של מלכודות השקעה המוכרות מתחום המימון ההתנהגותי.
כסף קל: מרביתנו עובדים קשה בשביל הכסף שאנו מרוויחים ושמורים עליו היטב. סכום כסף גדול וחריג שמגיע אלינו, נתפס כ"בונוס", שניהולו פחות חשוב באופן כלשהו. זוהי כמובן טעות, ואל לנו להתייחס לשום חלק מנכסינו כפחות חשוב מאחרים.
רצים עם העדר: אנשים אוהבים לחוש נוחות ובטחון הנובעים מכך שאנשים רבים נוספים נוהגים כמוהם. במהלך המחצית הראשונה של 2007 קיבלה הקבוצה הצעות רבות וגבוהות לרכישת הנכס במיאמי, ששיקפו את העמדה הרווחת על פיה ערך הנכס עלה כל הזמן. ההצעות הללו יצרו אצל מחזיקי הנכס את התחושה שאין לחץ למהר ולמכור. וכך, בעוד שההשקעות בחברה אותה אני מנהל היו מגודרות היטב כבר במחצית 2007, המשיכו חבריי להיות חשופים ב- 100% להשקעת נדל"ן ארוכה במיאמי- אזור שהיה ידוע כפגיע במיוחד לירידות ערך.
הכחשה: כשמחירי הנדל"ן המסחרי נעצרו ב-2007, והחלו לרדת בתלילות ב-2008, היו חבריי איטיים מאד בכל הקשור להפנמת המצב החדש. נראה שהם פעלו תחת ההנחה שהפסד אינו אמיתי עד שאינך "מממש" אותו על ידי מכירה. נראה היה להם שהם משמרים את ערך ההשקעה, וזה איפשר להם להמשיך להרגיש חכמים בכל הקשור לדרך בה ניהלו את הנכס שלהם.
עיגון: בקיץ 2008, ירדה רמת השכירות בקניון במיאמי באופן שדרש הזרמת מזומנים ממקור חיצוני על מנת לכסות את ההוצאות השוטפות. כתוצאה מכך החלו כמה מחברי הקבוצה להנזיל השקעות אחרות, טובות יותר, במטרה לספק מזומן, וזאת במקום למכור את הנכס במחיר נמוך יותר. ההתמקדות היתה בערכו ההיסטורי של הנכס, שכבר לא היה רלבנטי בשלב זה, במקום בתשואה שניתן להשיג עליו בראיה קדימה, גם ביחס להשקעות אלטרנטיביות.
לנצח בכל קרב (גם במחיר הפסד במלחמה): גם כיום, כשרוב חברי הקבוצה מבינים שערכו של הנכס באמת ירד ושהתאוששות אינה נראית באופק, נראה שרובם שכחו שיש השקעות אלטרנטיביות בחוץ. מכירת הנכס היום, בדיסקאונט של 50% על מחיר קיץ 2007, והשקעת הכסף בתיק השקעות מפוזר ומנוהל היטב, תהפוך אותם כמעט בוודאות לעשירים יותר בטווח של שנה, 5 שנים ועשר שנים קדימה. ובכל זאת, נראה שהרוב רוצים להרוויח את הכסף במקום שבו איבדו אותו- על מנת להימנע מכניעה.
להכנס לבונקר: בסופו של דבר, כשיאבדו 10 או 20 אחוזים נוספים מערך הנכס, יכריזו בוודאי כמה מחברי הקבוצה על המצב כ"בלתי אפשרי" ויסרבו לנקוט בכל פעולה עד שיתבהרו התנאים. קיפאון הינו, ככל הנראה, המצב המסוכן ביותר. אם המצב בשווקים ימשיך להדרדר, כמה מהם יקלעו בסופו של דבר למצוקה שתהפוך אותם למוכרים מחוסר ברירה. זהו סוג השיתוק שעליו מתנפלים משקיעים טובים.
ההשוואה בין ההצלחה של חברת ניהול ההשקעות בראשה אני עומד, בניווט פעילותה במהלך השנה הקשה הזו, לבין הכשלון של חברי במיאמי, מובילה ללקח אחד הכולל את כל הלקחים שהוזכרו למעלה: צריך להבין את מלכודות המימון ההתנהגותי. מה שמבדיל בין משקיעים טובים למצויינים אינו החכמה שלהם ואפילו לא הגישה שלהם למידע. זו היכולת לסנן את הרגשות האנושיים הטבעיים מתוך תהליך קבלת החלטות ההשקעה.
הכותב הינו מנכ"ל KCPS חבר מנהיגות ועידת ישראל לעסקים
