הורדת מחירים היא עניין מבורך תמיד. אלא שלפעמים הורדת מחיר אחת קטנה שמרכזת בה את כל האנרגיה יוצרת מצג שווא ומייתרת מלחמות אחרות על עוולות גדולות הרבה יותר.
במקום להתגולל על חודן של אגורות בודדות במחיר הלחם האחיד, מוטב היה דווקא בשעת המשבר הזו, לו שר התמ"ת אלי ישי היה מרכז מאמץ במקומות שהיו עוזרים לשכבות החלשות הרבה יותר מאותן פרוטות שבמחלוקת. למשל, מוטב היה שההגנה על הצרכן היתה משופרת יותר. מוטב היה לו תוכניות התעסוקה היו מהותיות יותר וחוקי העבודה היו נאכפים ביתר שאת וכך לא היתה נוצרת שכבה של אנשים שעובדים שעות ארוכות בעבודה מפרכת ועדיין נשארים עניים. מוטב היה אילו התמ"ת היה נלחם עוד יותר למען קבלת סיוע למפעלים.
יתרה מזאת, גם אם רוצים להיעזר במנגנון הפיקוח על מחירים על מנת להיטיב עם השכבות החלשות - האם הלחם האחיד הוא הדבר החשוב ביותר? מה לגבי מחירי התחבורה הציבורית? מחירי החיתולים? או מחיריהם של מרכיבי מזון אחרים כמו ירקות ופירות שבריאים עשרות מונים מלחם אחיד? ואם בלחם עסקינן, אולי לעודד תזונה טובה יותר ולאפשר גם למשפחות מרובות ילדים לרכוש לחם מקמח מלא?
בסרט הזה כבר היינו. הרי כבר היו מאבקים והיתה מחשבה להסיר את הפיקוח ולאחר מכן הוא שב וחזר ומחיר הלחם עלה ואז היה הישג, כביכול: סבסוד לשכבות החלשות בגין יקור הלחם, סבסוד שבו השר ישי מתהדר בכל הזדמנות.
אלא שבאותיות קטנות, באותה ישיבה שאושר מימון של 60 מיליון שקל לצורך שיפוי השכבות החלשות, אולצו חברי הכנסת על ידי האוצר לחתום גם על הסכמתם לקיצוץ מיליוני שקלים ממשרד הקליטה, מהחינוך הקדם=יסודי, מהסעות תלמידים ועוד. וזו חזות הכל. העיסוק בזוטות והזנחת העיקר.
הורדת מחיר היא ענין מבורך, בוודאי כשמדובר בלחם האחיד, אבל אסור שהמלחמה על הפרוסה תהפוך לפארסה על הפרוטה.