עד עתה, נחשבה ישראל - יחסית למדינות אחרות - לאי של יציבות. נוצר כאן הרושם כאילו כלכלת ישראל איתנה ויציבה, אך לא כך הם פני הדברים. הלקח הנלמד ממצבן של מדינות אחרות מלמד כי חייבת לבוא הורדת ריבית משמעותית ומהירה של עוד 1.5%-2%, שתסייע לעידוד ההשקעות ולפיחות השקל מול מטבעות החוץ, ובעיקר מול הדולר.
אין ממש בטענה כי הפחתה זו תגרור אינפלציה, כי המשק נמצא ערב מיתון שאורכו ועומקו לא ידועים, והוא עתיד להביא עימו ירידה בביקושים שתקזז את האינפלציה התיאורטית.
יכולתן של החברות להשיג מימון לפרויקטים מהבנקים היא אחד המפתחות המרכזיים לצמיחת המשק. מחנק האשראי העולמי והרצון לשמר רמות נזילות גבוהות, הובילו את הבנקים להקפיא כמעט לחלוטין את המימון. על המדינה לסייע לבנקים בגיוס פיקדונות, בארץ ובעולם, באמצעות הפחתת החשש של המפקידים. כלומר, לערוב לפיקדונות.
זה אינו פתרון חדש והוא עמד למבחן בראשית שנות ה-80 עם קריסת המערכת הבנקאית בארץ והלאמת הבנקים. מתן ערבות זו בסופו של יום תסייע במתן הלוואות לפרויקטים מוטי צמיחה, תשתיות, תעשייה לייצוא (שעל חשיבותה עמדנו כבר), תיירות, בתי-מלון וכו'.
מרבית המפתחות האמורים גוזרים תוכניות ארוכות טווח ובסיס פוליטי איתן. על שלוש המפלגות הגדולות להירתם להצלת המצב, ולהקים ממשלה רחבה ויציבה לטובת המדינה. על ממשלה זו להכין תוכנית אסטרטגית ברורה ל-10 שנים עם יעדים מוגדרים מראש לצמיחה ולרמת חיים גבוהה יותר.
בריחת ההון האנושי לארצות הניכר כדי לעבוד בחברות בינלאומיות שממוקמות בחו"ל היא תופעה מוכרת. על המדינה לעודד ככל יכולתה חברות בינלאומיות להקים את משרדיהן ומפעליהן בארץ. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות הטבות מס משמעותיות. אם תצליח המדינה במשימתה זו, יושגו מטרות-משנה חשובות ביותר: יצירת מקומות עבודה, הגדלת הצריכה (שטחי משרדים, דיור, צריכה פרטית וכו'), שמירת המוחות המבריקים בארץ, ועובדים אלו גם ישלמו מיסים למדינה. פתרון כזה יביא תועלת רבה פי כמה מעלותו למשק.
העוני והחינוך הלוקה בחסר הם רעות חולות, שיש לטפל בהן באגרסיביות. מפלגות אשר מתבססות על תמיכתם של העניים מסייעות לעיתים להנצחתו של העוני. הדרך ליציאה ממעגל העוני עוברת בראש ובראשונה דרך החינוך. השקעה בחינוך היא השקעתה החשובה ביותר של מדינה באזרחיה. החלום הוא כי כל ילד יוכל להגיע להשכלה מקצועית או אקדמאית. בטיפול נכון וארוך טווח, אני מאמין כי יעד זה ניתן להשגה.
בשולי הדברים אוסיף, כי חייב להיפסק ניגוח בעלי ההון. ההון הוא אחד ממנועי הצמיחה של המשק. בלעדיו תעמיק האבטלה ונוכל רק להתגעגע לשיעור אבטלה של 10% כפי שהיה ב-2002.
אנו חווים משבר חריף, אך זו דרכו של עולם. יציאה לדרך חדשה היא מאתגרת וכרוכה במאמץ רב ובאימוץ אסטרטגיה ארוכת טווח אשר טומנת בחובה פתרונות לליבת הבעיות, ולא תרופות לסימפטומים. נקווה כי ראשי המערכת הפוליטית והכלכלית ישכילו להבין את האחריות הרובצת על כתפיהם בעת הזו, וישתפו פעולה למען עתידה של מדינת ישראל, כלכלתה וביטחונה. *
הכותב הוא יו"ר אלרוב וחבר מנהיגות ועידת ישראל לעסקים
