"המתנקש העיוור" מאת מרגרט אטווד נפתח בקונפליקט בין חיים שכמעט הסתיימו לחיים שנקטעו באיבם. עשרה ימים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, אישה צעירה, לורה צ'ייס, נוהגת את מכוניתה אל תוך ערוץ נהר. בחלוף חצי מאה רוכנת מעל גופתה המסרבת להתקרר אחותה הגדולה, אייריס צ'ייס גריפן, הניצבת בעצמה צעדים ספורים מן הקבר.
אייריס, מתה-חיה מעידן אחר, משוטטת כרוח רפאים מהוגנת בעיירת תעשייה פסטורלית בקנדה. מעין צריף ממתקים מזמין ברוח "עמי ותמי" שבו הכביסה המלוכלכת נקברת עמוק בגינה האחורית, וילדות קטנות נזללות בצנעה במלתעותיהם של פרנסים נכבדים. מתחת לשכבות עתיקות של טיח בגוני פסטל, מסתתרת המכשפה. בקרוב יבגוד בה ליבה של אייריס. אבל עם התקרבו של הקץ מתפוגג גם הפחד לאבד. לפני מותה היא מחליטה שהגיעה העת לחשוף את חייה הממשיים. בגוף ראשון.
בספר זוכה פרס הבוקר היוקרתי, אטווד טווה ופורמת סיפור בחמש עיניים. שתיים מהן הן רכושה החוקי של אייריס - זו הבאה בימים, סרת מזג ואקסצנטרית, המתרגמת לעצמה את תרבות ההווה בעזרת כתובות גרפיטי בשירותים ציבוריים, וזו שנחנטה בספרי ההיסטוריה - בת למשפחה הרוסה מבית טוב, שאולפה מגיל צעיר "לעשות את הדבר הנכון". פריזמה שלישית שדרכה מוגש לנו סיפורן של אייריס ולורה צ'ייס, היא טורי רכילות וידיעות חדשותיות מראשית-אמצע המאה ה-20. חלקם אמיתיים, חלקם בדויים. יקשה מאוד להבחין בינם, אך נהיר כשמש הדיסוננס הצורמני בין העולם הסדור והנוצץ שהם מתארים, לבין האפלה השוררת בנפשם ובבתיהם פנימה של מושאי הסיקור.
האמפתיה הטבעית לגיבורה פוחתת והולכת ככל שמעמיקה היכרותנו עם אישיותה ובחירותיה של אייריס. מי שתופסת את מקומה כגיבורת הספר, היא דמותה המופשטת של אחותה הקטנה, לורה. כמו השם הסתום על שפתי הגוסס ב"האזרח קיין", לורה היא "רוזבאד" של "המתנקש העיוור". ילדה קדושה/מופרעת המחוננת בתום ובחוסן כה מוחלטים, עד שאינה מסוגלת לציית לציוויים הנוקשים של חברה צבועה. נערה המסרבת לקבל את הכזבים שבשגרה עליהם מושתת התרבות המערבית, אך נותנת ידה לשקר אחד, עצום ונורא; שקר שירעיל שלושה דורות.
נקודות המבט הרביעית והחמישית שמספקת אטווד, הן צמד העלילות בספר שערורייתי בשם "המתנקש העיוור", שעליו חתומה לורה צ'ייס, וראה אור לאחר מותה. הספר, תיאור רומן אסור בין נערה בת טובים למהפכן נרדף, נתפס בעיירה השמרנית כווידוי של לורה על רומן אהבים סודי שניהלה עם מהפכן. הרומן-בתוך-רומן מכיל בתוכו סיפור נוסף: נובלה בהמשכים על חברה מושחתת ואהבה בעלת מום בכוכב אחר, שהמאהב המסתורי, המתפרנס מכתיבת טקסטים דומים עבור חוברות מאוירות זולות - מספר למחברת.
נשמע סבוך? באורח מפתיע, כלל וכלל לא. "המתנקש העיוור" הוא אולי הטוב שבספריה של אטווד. במשך קרוב ל-40 שנה מהמרת אטווד על כל הקופה - ומחמיצה במילימטרים את המטרה. מחד, היא כותבת רומני מדע בדיוני ביקורתיים מרתקים כמו "מעשה השפחה" (1985) ו"בז וניאלה" (2003). אבל אלו מקוללים בעקב אכילס: דמויות שטוחות ועלילה שבלונית שאינן מצליחות להמריא אל מעבר לתפקידן הסימבולי ולמניפסטים עתירי פטנטים. מאידך, ניצבים ספרים "ריאליסטיים", כמו "האישה האכילה" (1969) ורבות מיצירותיה המאוחרות יותר, הכורעות תחת עומס אינטלקטואלי וקונספטואלי מתיש, אפרורי כמעט.
היבט אחר של כישרונה המפוספס מיוצג ברומן ההיסטורי-בדיוני "לטענת גרייס", המבוסס על סיפור אמיתי של משרתת שהורשעה ברצח אדונה במאה ה-19. הספר עשיר, סוריאליסטי ואסוציאטיבי כל-כך, שהקורא אובד בקרבי לבירינט טובעני.
אך בעוד שבחלקה הארי של יצירתה של אטווד הכוונה, השפה והתובנה מאפילות על המהות, "המתנקש העיוור" מצליח לממש את ההבטחה. הוא נוטל את המחצב הגולמי היקר לליבה של המחברת - מלכודת הדבש הארסית של המוסכמה החברתית, המגדרית והמעמדית - ומרקע אותך למותחן פואטי חד כתער, נתון בנדן קטיפה מלאכת-מחשבת. *
"המתנקש העיוור", מרגרט אטווד, מאנגלית: סמדר מילוא, כנרת, 591 עמ'