בתי המשפט לענייני משפחה מתקשים לגבש תעריף אחיד לפיצוי שתקבל אישה מבעלה בגין סרבנותו לתת גט. בית המשפט בראשון-לציון חייב גבר לשלם לאשתו כ-377 אלף שקל בגין 7 מתוך 10 השנים בהן היתה עגונה.
בשנת 2000 החלו בתי המשפט להכיר באפשרות נשים לתבוע פיצוי בגין נזקים לא ממוניים בשנות העגינות. ב-2004 פסק לראשונה השופט מנחם הכהן פיצוי כזה, וקבע "תעריף" של 200 אלף שקל לכל שנת עגינות. ב-2006 פסק השופט צבי ויצמן 711 אלף שקל בגין 20 שנות סרבנות גט. זאת, לפי "אומדן סביר ואחיד" של 3,000 שקל לכל חודש, בו מסרב הגבר לתת גט למרות שחוייב בכך. ויצמן סירב לפסוק פיצויים מוגברים, כדי שפסיקת הפיצויים תהיה אחידה וכדי למנוע אפשרות לטענה שהגט "מעושה".
יצר נקמה
השנה פסק השופט בן-ציון גרינברגר 450 אלף שקל בגין 8 שנות עגינות, בתוספת 100 אלף שקל פיצויים מוגברים. כעת קיבלה השופטת חנה קיציס תביעה של אישה דתייה שנותרה עגונה במשך כ-10 שנים. בשנת 1998 חייב בית הדין הרבני את הבעל לתת גט לאשתו, אחרי שקבע כי "רק יצר הנקמה דוחף אותו לעגנה". אלא שהבעל לא נתן גט, למרות שריצה שנתיים מאסר בשל כך ולמרות סנקציות נוספות שהוטלו עליו. אם לא די בכך, הוא גם לא שילם לה מזונות במשך כל השנים.
באמצעות עו"ד עדו דיבון תבעה האישה מזונות "מעוכבת מחמתו להינשא לאחר" (מזונות גבוהים מהרגיל שאין לקזז מהן את הכנסות האישה מעבודתה) וכן פיצוי נזיקי בגין שנות העגינות. קיציס פסקה לה מזונות חודשיים מדין "מעוכבת" בסך 2,450 שקל, עבור 7 השנים שלפני הגשת התביעה (ובסך-הכל כ-205 אלף שקל) וכן מעתה ועד שיינתן הגט.
באשר לפיצוי הנזיקי בגין העגינות קבעה השופטת תעריף של 3,300 שקל לחודש (ובסך-הכל כ-277 אלף שקל), אך הגבילה זאת ל-7 השנים שלפני הגשת התביעה. כן הלכה בדרכם של השופטים הכהן וגרינברגר, ופסקה לה פיצויים מוגברים בסך 100 אלף שקל. בסך-הכל נפסקו לאישה כמעט 600 אלף שקל. (תמ"ש 30560/07).