"לא נחמד", "לא סימפטי", "לא סחבק", "לא טרנדי" - אלה שמות הגנאי שקושר לעצמו מועמד העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק. עם רוחות האנטיסולידריות, פרוהפרטה ויתר הטרנדים, "לא טרנדי" הוא אולי התואר המתבקש לכל יוצא קיבוץ באשר הוא. אבל להגיד על קיבוצניק לא נחמד, או לא סימפטי? לומר עליו שהוא לא סחבק?! קרה משהו לקבוצה מסוימת של קיבוצניקים לשעבר שהם היום רמי דרג ומעלה, השאלה היא מה בדיוק קרה. ראו את רון חולדאי, ראש עירית תל אביב-יפו, שהעיתונות המקומית בעיר מרבה להגדירו "אטום" ו"מלא מעצמו", והח"כ לשעבר אלי גולדשמידט, משרתם של שני אדונים (סמי ויולי), שבהופעותיו הטלוויזיוניות דווקא עושה רושם של נשמה. אבל לא על אופיים של הקיבוצניקים יש להתעכב, אלא על הדבר שהם באו לסמל בחברה הישראלית: שלושה קיבוצניקים לשעבר אלה ועוד כמה אחרים הם מסמליו של ההון הישראלי. הנחה מ-40 מיליון ל-20 מיליון על הדירה, סניגוריה תקיפה לטובת "החברה לישראל" והעומדים בראשה, המיליארדרים האחים עופר, בנייה אך ורק לעשירים ושירות של בעלי האמצעים בלבד - ככה נראה פועלם של כמה מבוגרי התנועה הקיבוצית המפורסמים ביותר היום. אהוד ברק, אלי גולדשמידט ורון חולדאי.
רון חולדאי, בן למייסדי קיבוץ חולדה, בעבר קצין בחיל האוויר, מפקד בסיס חצרים (יותר גדול מתל אביב-יפו, הוא נוהג להתלוצץ), מנהל בית הספר הגימנסיה הרצליה ועתה ראש העיר תל אביב-יפו, התקשה לנצח בסיבוב הראשון של הבחירות המקומיות האחרונות אחרי שקמו עליו תושבי העיר שחשו כי מדיניותו מקדמת ומשרתת את בעלי ההון על חשבונם. היעדר פיקוח על שכר הדירה, מדיניות מפלה על רקע מעמדי, גירוש ונישול בחסות מג"ב ביפו ובכפר שלם, הגירה שלילית של זוגות צעירים, שכונות סגורות לבעלי הון, מגדלי יוקרה בכל מקום, היעדר מדיניות בנייה לזוגות צעירים, מדיניות תעבורה בשירות בעלי המכוניות קבלנים, תושבי חוץ, ספקולנטים, בעלי חניונים, בעלי דירות להשכרה, חולדאי נחשב למשרתם. תושב שכונת תל ברוך צפון, הקיבוצניק שהפטיר "לא התאהבתי" על בני העיר שהוא משרת, נכנס עתה לקדנציה שלישית שעה שבבחירות לא היה מועמד שסימל יותר ממנו את האינטרסים של ההון וההפרטה הגורפת.
את ברק אין צורך להציג - לא את חברת "טאורוס" של נילי פריאל ולא את הדירה במגדלי אקירוב. אם יש רגע שאפשר להתעכב עליו באחרונה כדי לתאר את מצבו של הקיבוצניק לשעבר ממשמר השרון, יהיה זה המו"מ הקואליציוני הכושל שניהל עם ציפי לבני לקראת האפשרות של ממשלת אחדות נוספת עם התפטרות אולמרט ובחירתה של לבני לראשות קדימה. מתוך הכרה ששוררת תמימות דעים בין קדימה לבין העבודה בכל הנוגע לעמימות ולגרירת רגליים במו"מ עם הפלסטינים, הגיע ברק למפגש חוץ מו"מי עם לבני מלווה בכלכלנים המתמחים בפיננסים במטרה לקדם "אג'נדה" כלכלית לנוכח המשבר הפיננסי העולמי. ומי היו היועצים שהביא מנהיג מפלגת העבודה?
מי הם האנשים האמונים על הקיבוצניק לשעבר? עם אילו גישות כלכליות הוא מזהה עצמו? אז יחד עם סטנלי פישר היו שם המשנה לנגיד אביה ספיבק וראש המועצה הכלכלית חברתית מנואל טרכטנברג; היו שם יעקב שיינין, מקים חברת הייעוץ לטייקונים "מודלים כלכליים בע"מ"; איש קרנות הגידור אבי טיומקין; דני צידון, המשמש כראש חטיבת שוק ההון ב"בנק לאומי"; יו"ר דירקטוריון "פעילים שוקי הון" יורם גבאי; אפרים צדקה, חבר בדירקטוריון "בנק לאומי"; ואיש הרפורמות אבי בן בסט כולם מגובים בתארים אקדמיים נכבדים ומקדמים סדר יום כלכלי חברתי ימני למדי, בוודאי אם מביאים בחשבון את העולם שממנו הגיע הקיבוצניק.
על האחים עופר, מעסיקיו, אין עוד מה לספר הכול מוכר ומשוקשק (בקרוב על מסך הטלוויזיה בערוץ 1?). אבל סיפורו של אלי גולדשמידט, יפה הבלורית והעיניים, ראוי שיסופר: גולדשמידט, יליד תל אביב-יפו, עבר להתגורר בקיבוץ גינוסר (המופרט היום) שעל חופי הכנרת עם רעייתו ושלוש בנותיו. גולדשמידט היה בעבר ח"כ ממפלגת העבודה, ועם עזיבתו את החיים הפוליטיים היה למגיש תוכניות בוקר ותוכניות שיחות נינוחות בערוצי הטלוויזיה השונים. קולו הנעים ומזגו הנוח ודאי משכו את האחים עופר, שמינו אותו לסמנכ"ל התקשורת והרגולציה של "החברה לישראל". על אף שהוא נחשב סמן סוציאליסטי, ודאי גם עובדת היותו בעבר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת תרמה להיכרות ולחיבה ההדדית.
הכוח רוצה כוח
ד"ר דוד גורביץ' מביה"ס לתקשורת המסלול האקדמי המכללה למינהל, מסביר איך הפכו הקיבוצניקים לנושאי הדגל של ההון בישראל: "קודם כול, הכוח רוצה כוח", גורביץ' פותח. "הכוח משנה אידיאולוגיות. פעם הוא במערכת הצבאית, פעם בקיבוץ ופעם במערכת הכלכלית. אהוד ברק וחולדאי היו בצבא ובקיבוץ - ואלה שני מושגים או מוסדות של כוח אידיאולוגי. בשלב מסוים, כשהחברה הישראלית החליפה קידומת, עם המהפך ועם התוכנית הכלכלית של שנות ה-80 הקואליציה של המערך והליכוד שינתה את הדברים, והכוח עבר מקום. הוא כבר לא בקיבוץ. רודפי הכוח ידעו למצוא אותו גם בביתו החדש - בהון הגדול. הרי מנהלים בכירים הם המחליפים של הקצונה הבכירה בכל מה שנוגע לפולקלור פופולרי היום. היום אהוד ברק, שהתהדר כחייל המעוטר ביותר בצה"ל, מתהדר ברווחים שגרף בתקופת הצינון שלקח לעצמו. אחרי שהוא נכשל כראש ממשלה, הוא עשה לביתו והפך מנהל בכיר בטיסות טרנסאטלנטיות בין ישראל לאמריקה. הכיוון החדש פשוט מתלבש עליו. כמו חליפה, אפשר לומר. כבר רבין היה במידה רבה דוגמה לזה. המילייה שלו היה אנשי עסקים, לא קיבוצניקים של מפ"ם. אפשר לראות את התופעה גם נפרשת בנוף שלנו".
למה הכוונה?
"שפיים למשל הוא ביטוי לשינוי האידיאולוגי. זה עבר מירחוב בשדות הצריכה האינסופיים של גן שמואל ושפיים, בצורת מרכזי קניות, אבל באיכות חיים. היום שפיים נאמר בנשימה אחת יחד עם הרצליה פיתוח, ארסוף ובני ציון. ההתחברות החדשה של האליטות - בין הכוח של הצבא להון - באה לידי ביטוי בדמותו של ברק. הברית בין הקפיטליזם למיליטריזם היא המעבר שעשו הקצינים יוצאי הקיבוצים כשהפכו להיות נציגי ההון. פעם, בשנות ה-60, זה היה בוהמה וצבא וקיבוץ; היום הדמויות האלה מצרפות את ההילה הצבאית ואת ההון - זו הברית החדשה".
ואיזה תפקיד עוד ממלא הקיבוץ בפועלן של דמויות דוגמת גולדשמידט, ברק וחולדאי?
"מלבד היותו פרבר איכות חיים, בתרבות הפופולריות היום התפקיד של הקיבוץ הוא לשמש פרודיה. פרודיה לערכים שנזנחו. השכונות לאיכות חיים בקיבוץ המופרט הן המציאות, אבל כדימוי הקיבוץ משמש כאנטיכריסטוס הפרודי. ב'ארץ נהדרת', בתוכניות כמו 'צחוק מהעבודה' וגם בסרטים דוגמת 'ילדי השמש' ו'אדמה משוגעת' יש התעקשות לבעוט בגוויה הזאת עדיין. גם כשהקיבוץ כקיבוץ לא קיים, צריך להמציא אותו כפרודיה דוגמת ה'גבעטרון שרים סאבלימינל' כדי להתמוד אתו".
ואיך אתה מזהה את היחס של נציגי ההון החדשים שבאו מהקיבוצים אל כור מחצבתם?
"תאבי כוח וכסף, הם אולי רוצים לפצות את עצמם על החיים הסגפניים בקיבוץ. כשהם אומרים 'אני' זו לא קריאה משחררת בזכות השוני אל מול הקולקטיב, אלא קריאת 'אני' אגואיסטית לפי המודל הכוחני הרציונלי של ההתעשרות".
אפרים דוידי, יו"ר ועד העיתונאים שניסה להפוך את "דבר" לקואופרטיב, ברק הוא הקיבוצניק בה"א הידיעה?
"רוב הקיבוצים לא נמצאים איפה שברק נמצא. רוב הקיבוצניקים הם אנשים עובדים - מובטלים ושכירים ברמות שכר נמוכות. הקיבוצניקים בשטח נשחקים. ההגנות שהם בנו לעצמם קרסו. אפשר לשים לב לכך שהקיבוצים העניים הם הקיבוצים המופרטים, והקיבוצים העשירים הם הקיבוצים ששמרו על מבנה שיתופי. יש כאן פרדוקס. התנועה הקיבוצית סיימה את תפקידה. כשאנחנו רצינו להקים את 'דבר' כקואופרטיב בבעלות העובדים, חיים רמון, שהיה אז מזכ"ל ההסתדרות, אמר לי: אני קורא 'הארץ'. שם אני מסכים עם מה שנכתב. למה אני צריך לשפוך כסף על עיתונות כמו 'דבר' ו'על המשמר'?''. בינתיים רמון עזב את המפלגה שלו לקדימה. אז עכשיו אני שואל אותך, איזה עיתון ברק קורא ומסכים עם מה שנכתב בו?".