החלק השני של במת הרמת מסך נפל מקודמו. בהסתכלות כללית על ארבע העבודות נראה לי שחסרונן טמון בעובדה שליוצרים במקרה הזה לא היה באמת משהו מעניין להגיד. גם אם היה, הם לא הצליחו להביא את האמירה הזו אל הבמה, והתוצאה הייתה מבולבלת. בלטה איזושהי התעסקות גדולה עם רעיונות ויזואליים ואינטלקטואליים, והוזנח הצד הרגשי והפן האישי של היוצרים והרקדנים.
היצירה "bloody disco" מאת יוסי ברג ועודד גרף היא לדבריהם "עבודה לארבעה רקדנים הבוחנת את הקשר ביניהם תוך הדגשת התלות והצרכים הפיזיים-רגשיים בקבוצה, והקושי למלא אותם". במילה "בוחנת" טמונה לדעתי הבעיה ביצירה, כי היא מעידה על איזשהו רצון של היוצרים להישאר אובייקטיביים ביחס למה שנוצר בין הרקדנים, רצון שכידוע הוא בלתי אפשרי כשמדובר באמנות. יצירת מחול, כמו כל יצירת אמנות, איננה מסמך אקדמי ומטרתה אינה לבחון באופן אובייקטיבי נושא זה או אחר. היוצרים בחרו להציג ארבע דמויות שאחת מהן היא מעין קורבן או מפעילה, בקיצור נמצאת במרכז העניינים. הבחירה להציג תמיד את אותה הדמות במרכז יוצרת אכן תחושה חזקה של יחיד מול קבוצה, כשהקבוצה פועלת באופן מכני והרקדנים המשתייכים לה הם כמעט חסרי פנים. אך נראה שמתוך הרצון הזה לבחון מהצד את הנושא לא התגבשה אמירה חד משמעית של היוצרים לגבי הדמויות שלהם, והקור והניכור ששולטים ביצירה מכל הבחינות (תאורה, מוזיקה, תלבושות) נותרו גם ביחסו של הצופה אל הדמויות.
ביצירה "ריוורסי" בחרו סהר עזימי ואודליה קופרברג להעלות על במה אחת שתי יצירות שונות, וכנראה גם כאן, "לבחון" את רעיון ההפרדה והחיבור. ההפרדה והאיחוד של העבודות נעשית על-ידי הכוריאוגרפים עצמם, שחוצים את הבמה באמצעות כבלים. הנוכחות שלהם על הבמה הייתה מיותרת, רוב הזמן הם נראו כאילו הם בעצמם לא מבינים מה הם עושים שם. כל ההתעסקות ברעיון הסיטה את תשומת הלב מהמחול, שמבצעיו היו טובים ומסקרנים, והיה יכול להיות מעניין אלולא הכבידו עליו היוצרים ברעיון שנותר ויזואלי ולא זכה להתייחסות מעמיקה.
הלל קוגן מציג את דמות הישראלי המכוער ביצירה "הכל". הבמה חשופה והאור חזק, וקוגן הוא פוליטיקאי או איש עסקים, פותח את מופע היחיד שלו בריצה למרכז הבמה כשהוא צועק "לא". אחר כך הוא נעמד כאילו הוא מתבונן במראה או בנו, הקהל, ופותח בנאום הבטחות על מה שהולך לקרות הערב. קוגן מצחיק, מושך, דוחה, תאוותן וכוחני, חרדתי, הריקוד שלו מבוסס על ג'סטות שמציגות אהבה עצמית ושנאה עצמית. זה היה מצחיק ומפתיע, אבל לא מזעזע, ולא גרם לי לבקר את עצמי כפי שבוודאי רצה היוצר.
ב"מונק" של תומר שרעבי היו רגעים יפים, הייתה חזרה לתנועה - מה שהיווה חידוש מרענן לנוכח היצירות הקודמות שהיו מאוד תיאטרליות וזנחו את התנועה. ב"מונק" היה דואט מעניין של שני גברים שהתנועה שלהם משתהה מפעם לפעם באוויר, ורגע מקסים שבו רקדנית בשמלה אדומה כמו מאבדת משקל ונותרת תלויה מעל הרצפה. אך היצירה הייתה ארוכה מדי והביצוע לא הומוגני.
"הים השחור" של מיה שטרן, היא עבודה כבדה ומעורפלת. הסגנון הוא תיאטרון מחול אפל, שפת התנועה גדושה בפרטים והאווירה הכללית חשוכה ומיוסרת. הרקדניות הצעירות (או שנראו צעירות) לא עמדו בנטל והיצירה הייתה ארוכה מאוד, ארוכה מדי. *