במארס 2007, היינו עדים להיסטוריה בהתהוותה: ועידת בעלי המניות של תנובה אישרה ברוב עצום את מכירת תנובה לקרן ההשקעות אייפקס, בשווי של כמיליארד דולר. מי שהפגיש בין תנובה לרוכשת שלה, קרן אייפקס, כך אומרת השמועה, הוא עורך-הדין של אייפקס, מיקי (מיכאל) צלרמאיר, שהיה גם מי שחיבר את קרן אייפקס לאיל ההון חיים סבן לצורך עסקת בזק, ואת שני הגורמים ליזם מורי ארקין, הישראלי שנדרש לצורך הזיכיון.
בין המחצית השנייה של שנת 2007 למחצית הראשונה של 2008, ניצח עו"ד צלרמאיר על עסקאות בשווי של יותר ממיליארד וחצי דולר, והתברג בשקט לרשימה המצומצמת של עורכי-הדין שהפכו לכוחות המניעים את המושכים בחוטים של המשק הישראלי. לקוחותיו, מאנשי העסקים הבכירים במשק, מקשיבים לעצותיו וסומכים עליו הן בשלבי המשא-ומתן לכריתת עסקה, והן כמי שיאתר עבורם הזדמנויות ועסקאות בפוטנציה, ישדך בינם לרוכשים ולמשקיעים אחרים, וישמש, בין היתר, כיועץ כלכלי-עסקי, לא רק משפטי.
את כל זה הם מקבלים ממנו, ובכל זאת, צלרמאיר נותר אלמוני יחסית לציבור הרחב. הסיבה לכך פשוטה: הוא נמנע בקנאות מחשיפה, מעולם לא התראיין ותמונותיו נדירות יותר מהתבטאויותיו. הוא אחד הדיל-מייקרים המשפיעים במשק - אך רוב הישראלים אינם מכירים את שמו, ורק מקורביו יודעים עליו משהו מעבר ליכולתו המקצועית.
בראיון נדיר, ראשון ובלעדי ל"גלובס", חושף האיש שעומד מאחורי כמה מעסקאות הענק במשק - איך הגיע עד הלום, משיב לכל מי שהספידו את משרדו, צלרמאיר-פילוסוף, שחווה בשנה האחרונה גל עזיבות של שותפים בכירים ועורכי-דין (ראו מסגרת), מבקר את ההתמודדות של המדינה עם המשבר העולמי, וחוזה שחורות למדינה, שלהערכתו, הפסימית להכאיב, לא תזכה לחגוג 100 שנות קיום (ראו מסגרת).
מאצ'ו ישראלי
צלרמאיר (66) נשוי למיכל, פרופסורית לחינוך, ואב לשלוש בנות, נולד בתל-אביב, אך מרבית שנות ילדותו והתבגרותו התגורר בירושלים. הוא גדל ב"משפחה יקית טיפוסית-מצומצמת", כפי שהוא אוהב לומר לחבריו הקרובים, עם אביו, פרופ' יוליוס צלרמאיר, שניהל את המחלקה הפסיכיאטרית בהדסה ירושלים; אמו, אסתר, שהייתה עקרת-בית ואחותו עליזה, פסיכיאטרית לילדים במקצועה, שנפטרה לפני כשנה לאחר מאבק ממושך במחלה קשה.
מילדותו היה ספורטאי, אנרגטי, ג'ינג'י באופיו, מאצ'ו ישראלי קולני ובולט, שמחובר מאוד למדינה. כשהתגייס, ידע בדיוק איפה הוא רוצה לשרת: רק בקרבי, ורק בסיירת צנחנים. מאוחר יותר הועבר לגדוד הצנחנים 890, שם סיים את שירותו הצבאי כסמל המחלקה. "אני עדיין ספורטאי, קרבי, מאצ'ו, ואוהב את המדינה בדיוק כמו שאהבתי אותה כשהייתי בצבא", הוא מעיד על עצמו. גם היום צלרמאיר שומר על כושר בקנאות, רץ, מתאמן במכון כושר ושוחה לעומק הים פעם-פעמיים בשבוע לפחות. בחורף, בקיץ, בסערות ובים שקט ("בשבילי זה אותו דבר"), צלרמאיר מתייצב בחוף הים מוקדם בבוקר, מתמסר לשקט שמעניק לו הכחול הגדול שבולע אותו לשעה קלה, וחוזר למשרד עם אנרגיות מחודשות.
במשרד יודעים שבדרך-כלל לפני עשר בבוקר אין מה לחפש אותו, אך בשעות הערב המאוחרות עדיין ימצאו אור במשרדו. כשהוא מתחיל את יום העבודה, הוא אף פעם אינו יודע מתי בדיוק ייגמר. "ככה זה כשמתעסקים עם עסקאות. הדברים דינמיים, חיים", הוא אומר.
בשנתיים האחרונות עשה משרדו זינוק למעלה. העסקאות הגדולות ביותר במשק זרמו דרכו. מלבד ליווי אייפקס ברכישת השליטה בתנובה, בשווי של 1.025 מיליארד דולר, ייצג צלרמאיר את חיים סבן, אייפקס ומורי ארקין במימוש אופציה לרכישת 10% נוספים (על ה-30% שהיו להם) בבזק, לרבות בעסקת המימון מול הבנקים, בשווי 1.1 מיליארד שקל.
בנוסף, ייצג את סבן בעסקת מכירת מניותיו בקשת תמורת כ-15 מיליון דולר; את קבוצת גורס ברכישת גילת לוויינים (ובמחלוקות שהתעורר לאחר חתימת העסקה), בשווי של 475 מיליון דולר; את אהוד בן-ש"ך ברכישת חברת קניאל מצדיק בינו, לפי ערך של 220 מיליון שקל; ואת קרן שמרוק ברכישת חברת אהבה, בשווי 13 מיליון דולר, וברכישת סקיי ויז'יון, בשווי של 17 מיליון דולר.
צלרמאיר בטוח שסוד ההצלחה טמון באהבה שהוא רוחש לעיסוק שלו, מעבר לעבודה הקשה שהשקיע במשך עשרות שנים. "אני אוהב את התחום המסחרי, העסקאות ואת המשחק שכרוך ב-M&A. אני מרוכז, כמו צייד, אני מכור לציד. אלה החיים שלי. אני אוהב את כל מה שכרוך בזה, את השעות הארוכות, את המו"מ ואת האינטראקציה עם הלקוחות ועם הצד השני. הסבלנות שלי לא גדולה, אבל כשישנה בעיה אמיתית אני אוהב לפתור אותה".
"אני עובד קשה מאוד, כמו מטורף, ואני עושה היום מה שאני רוצה. לא לוקח כל תיק. אני גם מאוד דעתני. אם יש לי קליינט שלא מסכים לשיטת העבודה שלי, אני אומר לו 'עזוב, תודה רבה, לך לדרכך', בלי היסוס, ולעולם לא מתחרט. אין לי סבלנות לשמוע שטויות".
ישיר ודעתני
דווקא הגישה הישירה, האמיתית והלא מתפשרת כובשת את לב לקוחותיו ואת הקולגות שעובדים איתו ומולו, שבמקרים רבים הופכים לחבריו הקרובים. קולגה שעבד מולו בעסקה גדולה אומר, ש"הישירות היא הדבר הכי דומיננטי אצלו. הוא שם את הדברים על השולחן ולא משחק משחקים. הוא מאוד פתוח בצורת הדיבור שלו, מה שרואים ומה ששומעים זה מה שיש. הוא אומר מה שהוא מרגיש, הכול גלוי, כך שאף פעם לא מתקבלת תחושה שהוא מנסה להסתיר משהו, או יש לו איזה אג'נדה אחרת ממה שהוא שם על השולחן. נעים לעשות איתו עסקים, הוא לא מתנשא ולא מתעסק עם קטנות ושטויות".
לקוח, שמצא בצלרמאיר גם חבר, מכנה אותו "ג'ינג'י אגדה". אך הקולגה מסביר ש"הוא לא ג'ינג'י במובן של עצבים, אלא במובן של קסם אישי, לבביות וחיות. הוא איש צבעוני, שיכול לדבר רגע אחד ברמה של אוקספורד, ושנייה אחר כך בסטייל שוק הכרמל. הוא יכול להיות אחד מהחברה ויכול להיות הדיפלומט מספר אחת".
צלרמאיר הוא ספר פתוח, שמזמין את כולם לקרוא, מאוד אנושי אך גם מאוד ציני וחד. הגם שהוא מגלה חוסר סבלנות בחדרי ישיבות, הוא ידוע כמשחרר לחצים ופקקים במהלך משא-ומתן קשה. לכל סיטואציה יש לו סיפור או בדיחה, והוא לא בוחל גם בהומור גס, עד גס מאוד, כדי לגרום לסובבים אותו לוותר על עמדות שבהן התבצרו ולחזור לדיון ענייני. "הוא גם מקלל הרבה, אבל איכשהו זה יוצא חינני", אומר עו"ד בכיר שחווה את סגנונו משולח הרסן של צלרמאיר.
לעו"ד דליה טל, שייצגה מולו את בנק לאומי בעסקאות בזק ותנובה, יש רק דברים טובים לומר על הקולגה הצבעוני. "על אף שהעסקאות היו מאוד מסובכות והיו רגעים שהטונים עלו, התיידדנו מאוד. צלרמאיר פיקח וגם אסטרטג טוב, שיודע לנווט עסקה מעבר לצד המשפטי שלה. יש לו לקוחות מאוד מתוחכמים, שבחרו בו כי גם הוא ניחן בתכונה זו, נוסף להיותו חרוץ ודייקן".
קולגה נוסף, ראש משרד מסחרי מוביל, שמעיד על עצמו שקשה לשמוע ממנו מחמאות על העוסקים במקצוע, יוצא מגדרו על מנת להחמיא לצלרמאיר. "הוא איש יוצא דופן, פרקליט מעולה, אישיות ומקצוענות שחבל על הזמן, והוא בעיקר דיל-מייקר בנפשו. הוא יודע לקחת עסקאות מסובכות ומורכבות, לפרק אותן וליצור את המפגש הזה שבסוף עושה עסקה. הוא מזהה מהר אם יש לאן להתקדם, ותוקף את הסיטואציה. לא סתם הוא נמצא בשורה הראשונה של הדיל-מייקרים בארץ. אתה רוצה שעסקה תצא לפועל - לך לרמי כספי או למיקי צלרמאיר, ותוכל להיות רגוע. בנוסף, צלרמאיר בעל ניסיון עצום בארה"ב, מכיר את האוריינטציה של השוק הזר, וזה פועל מאוד לטובת לקוחותיו".
אין פלא, אם כן, שחיים סבן, זהבית כהן, דוד קליאוט, אהוד בן-ש"ך ורבים אחרים, סומכים על צלרמאיר בעיניים עצומות. בן-ש"ך מאשר: "אני מצפה מעו"ד שיהיה קודם כול דיל-מייקר, שיודע לפתור בעיות, אבל במקביל שיהיה גם חצי פסיכולוג וחצי חבר. מיקי ניחן בכל התכונות האלה. הוא יודע לנתח את הסיטואציות והשחקנים משני הצדדים, להבין מהו מפגש הרצונות שהוא בר-השגה ולסגור עסקה. אחרי שעשה לי שתי עסקות - את מכירת פזגז לפז ולצדיק בינו, ואת רכישת קניאל מבינו ומביגר, הפכנו לחברים. הוא עורך-דין נהדר וחבר טוב".
בלי לדעת מילה באנגלית
הגם שנראה ללקוחותיו שהוא נולד למקצוע, צלרמאיר הגיע למשפטים מטעמים פרקטיים, לא כי הייתה זו משאת נפשו ("הלכתי ללמוד משפטים כי זה היה נראה לי מקצוע פרקטי שאפשר להרוויח בו כסף וקל ללמוד אותו, אבל לא היה לי עניין מיוחד במשפטים"). מרבית שעות הלימוד שהה מחוץ לפקולטה, כשהוא מלהטט בין שלוש עבודות סטודנטיאליות: מציל בבריכה, פועל בניין, ואחראי על פרסום ויחסי-ציבור במקומון אקדמי. כשסיים את לימודיו והתמחותו, והבין שהפך להיות אחד מעורכי-דין רבים, חיפש להשיג יתרון יחסי על חבריו, והבזיק במוחו רעיון. "אצא לעבוד בארה"ב", אמר לעצמו. בשונה מהמצב כיום, ב-1969, הרעיון הזה היה די מהפכני.
הבעיה הייתה שהוא לא הבין מילה באנגלית. את רוב האנשים זה היה מרתיע, אך לא את הג'ינג'י הנחוש. "אשתי מילאה עבורי את טופסי הבקשה לעבודה, כי לא הבנתי מילה. האנגלית שלי הייתה אפס. שלחתי בקשות לכל העולם, אבל חלפה שנה ואף אחד לא ענה לי", מספר צלרמאיר.
כשהבין שהכישורים לא מספיקים, פנה צלרמאיר לקשרים. שופט בית המשפט העליון, פרופ' יואל זוסמן, שהיה מרצה שלו באוניברסיטה העברית, סידר לו פגישה עם עו"ד האנס פרנק, יהודי-אמריקני שניהל משרד גדול בניו-יורק והגיע לביקור קצר בארץ.
ביום הפגישה המיועד, חזר צלרמאיר ממילואים ולא הספיק להתקלח ולהחליף בגדים לפני הפגישה. הוא הגיע עם מדי ב' מאובקים, זיפים ארוכים, ומראה של חייל ששב מן הקרב, ו"הקסם" המחוספס הזה כנראה עבד. פרנק הסכים לקלוט אותו למשרדו, Fried, Frank, Harris Shriver & Jacobson, בתנאי שישפר את האנגלית שלו תוך חודשיים. צלרמאיר חטף את ההצעה. "זה היה סיכון לא קטן, אבל לא היה אכפת לי מכלום, רק לנסוע. כל העולם ובני דודו, כולל הוריי, עמדו בתור כדי לומר לי שאני מטורף".
כבר ביום הראשון במשרד התברר לו עד כמה "מטורף". פרנק ביקש ממנו להצטרף לישיבה בנוגע לפירוק חברת רולס-רויס, שבה השתתפו עשרות עורכי-דין בכירים מארה"ב ומאירופה. צלרמאיר התיישב ליד שותף המסים במשרד, עו"ד דיק לונגרד, וחלם,בהקיץ, בעיקר מכיוון שלא הבין מילה ממה שנאמר בחדר. הדבר היחיד שידע זה ש"כשהבוס הגדול", פרנק, מדבר חובה להסכים עם כל מה שיאמר. לכן, כל פעם שפרנק פצה את פיו, הנהן צלרמאיר בהתלהבות. פרנק, שהיה מאוד מרוצה מההתלהבות שגילה הבחור החדש, ביקש ממנו לערוך "נוטס" של הישיבה.
"נפל עלי הגג", נזכר צלרמאיר. "לקחתי דף צהוב והתחלתי לצייר מגיני דוד, לשרבט ולכתוב את השם שלי, כדי לא להגיד לפרנק שאני לא מבין על מה הוא מדבר". דיק לונגרד, שהבחין בשרבוטים, שאל אותו 'מה אתה עושה?' וצלרמאיר נאלץ להודות שהוא לא מבין כלום. שותף המיסים החביב הציל את עורו של צלרמאיר. הוא לקח נייר, כתב עמוד וחצי במהלך הישיבה, הגיש את הסיכום לצלרמאיר בתומה, ואמר לו 'תן את זה לאסתר, המזכירה שלי, ואחרי שהיא תדפיס את זה, תעביר את המסמך לפרנק'. פרנק היה מרוצה עד הגג מהנקודות, ו"ככה התחילה הקריירה שלי", אומר צלרמאיר.
העסקאות דורכות במקום
כשחזר צלרמאיר לישראל ב-1971 - "חולה געגועים, עם אישה ושתי בנות שרציתי לגדל בישראל" - הוא כבר היה "סחורה מבוקשת". הוא הצטרף כשותף למשרד עוה"ד פורת-הגין, שהיה בזמנו אחד מעשרת המשרדים המובילים בארץ, ועבד בתחום האזרחי-מסחרי שהתחבר אליו עוד בלימודיו באוניברסיטה. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה לחם בחזית, עזב את פורת-הגין לטובת הצעה מפתה ממשרד שיבולת-רוברטס. עוה"ד אמנון שיבולת וריצ'י רוברטס הציעו לו לחזור לארה"ב, ולהקים שם סניף ישראלי של משרד שיבולת-רוברטס-צלרמאיר.
צלרמאיר פתח סניף בניו-יורק בלי כסף ובלי לקוח אחד, אך הוא היה חדור אמונה ועם הרבה מוטיבציה. לאחר שנה קשה של צבירת חובות לבנקים ו"חיזור על הפתחים" נכנס למשרדו הלקוח הראשון עם תיק ירושה בסך 5,000 דולר, וללא כסף לשלם שכר-טרחה אם לא ינחל הצלחה בתיק. על אף שהעדיף את התחום המסחרי, צלרמאיר לא היה בררן ולקח את התיק - "לא הייתה לי ברירה. הייתי צריך להאכיל משפחה". הוא השיג ללקוח - שהתברר כי אביו היה מיליונר פרואני שנישל אותו מנכסיו - ירושה בסך כמה מיליוני דולרים, שזיכו אותו בשכר-טרחה בסך מאות אלפי דולרים, ובאורך נשימה שלא חווה כמותו שנים רבות.
מרגע שסגר את החובות לבנקים, פרנסת המשפחה כבר לא הטרידה את מנוחתו והוא הפסיק לשדר נואשות - הכול הלך בקלות יחסית. לקוחות התחילו להגיע, וצלרמאיר חזר לעסוק בתחום שהוא אוהב: עסקאות. מהנקודה הזו ועד המקום שאליו הגיע היום - אחד הדיל-מייקרים המובילים בארץ - הדרך הייתה הרבה יותר קלה.
10 שנים עבד צלרמאיר בארה"ב, לפני שהבין שהוא חייב לחזור לארץ. "בשלב מסוים התנתקתי ממשרד שיבולת-רוברטס ונשארתי כעצמאי בארה"ב. עשיתי כסף. התרכזתי בשני דברים באמריקה: רכישות ממונפות - עשיתי איזה 100 מהן בסכומי עתק והייתי אשף בזה - וב-RND, שותפויות של מחקר ופיתוח. אבל אז התחלתי להתגעגע לארץ. לא הייתי מבסוט ממה שקורה לי. חשבתי רק על כסף. הייתי עושה ג'וגינג ברחובות, וחושב כמה כסף אני אעשה. זה הדבר היחיד שעניין אותי, כסף, ואף פעם לא היה לי מספיק. באמריקה זה אף פעם לא מספיק. רציתי לחזור למזג האוויר הים-תיכוני, לסלט ירקות קצוץ דק, לחומוס, לחברים, ולגדל את בנותיי באווירה הזאת. ב-1984 חזרתי הביתה".
עם חזרתו לארץ פתח משרד עצמאי. כסף לקיום המשרד לא היה חסר לו, אך הוא לא נאלץ להמתין הרבה זמן עד שנכנס אליו הלקוח הראשון, איש העסקים היהודי-אמריקני אריה גנגר, המייסד והבעלים של T.R.I, חברת אחזקות בינלאומית (Trans-Resources, Inc). צלרמאיר ביצע עבורו את עסקת רכישת חברת חיפה כימיקלים, ונכנס לזירה של הכרישים הגדולים בישראל.
לאחר כמה גלגולים עם שותפים שונים, ביסס צלרמאיר את משרד עוה"ד צלרמאיר-פילוסוף בצמרת של רוב הדירוגים הישראליים והבינלאומיים בתחומי העסקאות וה-M&A. ואז הגיע המשבר הכלכלי העולמי, שמשתק היום חלקים נרחבים במשק.
*איך המשבר משפיע על העבודה בתחום שלך?
"היו לי ארבע עסקאות שהתבשלו בתחילת 2008, שכל אחת מהן הייתה בשווי של יותר ממיליארד וחצי דולר, ועכשיו הן דורכות במקום. הלקוחות אומרים לי 'זה לא מת, אבל כרגע זה לא הזמן'. יש גופים שיושבים עדיין על המון מזומנים, אבל הם חושבים שהשוק ימשיך לרדת והם יכולים לקנות יותר בזול מחר, ולכן רוצים למקסם רווחים. זו שטות. אף פעם אל תמקסם רווחים, כי אין לזה סוף. אנשים תמיד מחכים למכור בשיא. מה זה השיא? אף אחד לא יודע.
"אני תמיד אומר ללקוחות 'אם העסקה טובה תעשה אותה'. האויב הכי גדול של עסקה טובה הוא עסקה מצוינת, שאף פעם לא מגיעה או שהיא כל-כך נדירה שבינתיים אתה מפסיד דברים אחרים. באווירה ששוררת היום קליינט יכול להתקשר אלי ולהגיד 'תראה איזה מזל היה לי, הרווחתי עוד 6% על הכסף, כשלא קניתי את החברה הזאת, כי אותה חברה ירדה בעוד 6% היום'. זה קשקוש. אלה שיקולים לא רלבנטיים".
יושבים על מזומנים
צלרמאיר, שכבר חווה כמה משברים כלכליים בימיו, רואה איך השוק הישראלי משתגע בעקבות המשבר הנוכחי, וסופק כפיים בצער. "השוק הגיב בפראות גם לחברות שיש להן תזרים מזומנים מצוין וגם לחברות שבאמת נמצאות בקשיים. לשניהן ניתן בשוק אותו טיפול. לחברות כי"ל, מכתשים-אגן, בזק או טבע מגיע לרדת ככה? זה פשוט טירוף. הרי אלה חברות פנטסטיות, שמייצרות מזומנים מפה עד הודעה חדשה. אבל אי אפשר לעצור היסטריות".
*מתי להערכתך ההיסטריה תירגע, ויחזרו לעשות שוב עסקאות?
"בקרוב. אנשים יושבים על מזומנים ולא מרוויחים כסף על המזומנים האלה, ויש להם התחייבויות, למשקיעים אחרים או לעצמם, אז אין להם ברירה, והם יתחילו לעשות עסקאות. הם יחפשו מחירי שחיטה, והם יקבלו. אני מאמין שנראה ניצנים ראשונים בתוך 3-4 חודשים מעכשיו. לא הרבה, אבל ברבעון הראשון של 2009, בין מארס למאי, יתחילו ניצנים, וכשזה יתפוס זה יתפוס כמו אש בשדה קוצים. יתחילו לרוץ כמו משוגעים. הזיכרון שלנו לקטסטרופות מאוד קצר, ותהליך ההדחקה שלנו מהיר".
*מה אתה חושב על ההתמודדות של המדינה עם המשבר?
"זאת מדינה מטומטמת. כל מי שעושה נזקים שמובילים אותנו למשבר, הממשלה רצה להציל אותו. אין פה שכר ועונש. אותם אנשים שעשו פה טעויות נוראיות שגרמו לאנשים הפסדים, הדבר היחיד שהם יודעים לעשות היום זה לפנות ולהגיד לממשלה 'תצילו אותנו'. העזרה הזאת צריכה להיות בידיעה שהמדינה עושה משהו שהיא לא צריכה לעשות אותו. זה הבסיס. שבקרנות הביטוח ובקרנות הפנסיה יסתדרו, לא חובה לרוץ ולהציל אותן. ראשיהם עשו יופי של בוננזות בשנים האחרונות, ולכן לא יכול להיות שכשהם מפסידים הם באים אלינו. כל מי שהיה מעורב בסיפור שהוביל למשבר ועשה שטויות חסרות אחריות בכל החברות האלה, שיעוף קיבינימט, שיסבול, שיהיה מפוטר".
*למי המדינה כן צריכה לעזור?
"המדינה צריכה לעזור לאוכלוסיית החוסכים ארוכי הטווח שעוד מעט פורשים, וצריך להבטיח את קיומם בכבוד. למה אני צריך לעזור למי שחוסך ויוצא לפנסיה בעוד 20 שנה? בחסכונות שלי אני סופר-קונסרבטיבי, הכול אצלי איגרות-חוב, לא השקעתי בשום דבר יומרני, וגם אני מופסד 18% על הכסף שלי. מישהו בא לעזור לי? אף אחד לא חושב בכלל לעזור לי, למרות שעבדתי 42 שנה כמו חמור. מינוס 18%, ולא רואים אותי צועק ברחובות אוי ואבוי".
*צפוי לנו מצב יותר גרוע בארץ?
"כן. בגלל ה'ריפל אפקט' (אפקט פגיעה מעגלי, אשר משפיע על יצירת מעגלים נוספים) כל המגזרים צפויים להיפגע. כתר ירדו במכירות, ופיטרו עובדים לאחרונה, כיוון שאנשים לא קונים רהיטי גינה היום כבעבר. את האפקט שיהיה על כל מי שהולך להיפגע מזה, אנחנו עוד לא רואים. כשכתר מפטרת עובדים, על כל אחד מהם נפגעים 12 איש נוספים. המפוטר מפסיק לקנות בחנות, מפסיק להשתמש בשירותים מסוימים, וכך נפגעים מגזרים נוספים".
המשבר אילץ את צלרמאיר לסטות קצת מהעיסוקים הרגילים שלו. אם בעבר השקיע את כל זמנו בעבודה על עסקאות קיימות, ישיבות קלוזינג ובחינת המסמכים שמנוסחים אצלו במשרדים או בידי קולגות, היום הוא נאלץ לעשות "פישינג" לעסקאות חדשות. "היום אני משקיע את רוב זמני במרקטינג, מנסה ליצור עסקאות חדשות, וחושב מה יהיה התחום הבא שיהיה חם".
*זה אפשרי בתקופה של משבר וקיפאון במשק?
"אני מנסה ליצור עכשיו 5 עסקאות גדולות, שלכל אחת מהן תהיה השפעה מהותית במשק. ואני אצליח. אז כן, זה אפשרי. המשבר יוצר אתגר משמעותי, ואני אוהב אתגרים. זה לא תמיד נעים להרים טלפונים, להתחיל לרוץ אחרי אנשים, ולעשות את כל הדברים האלה שכרוכים באיתור עסקה, זה לא תמיד כיף, אבל ההישג בסוף הדרך מניע אותי. ישנם ימים שאני בא למשרד מדוכא, אבל רוב הזמן אני פורח בעשייה, ויש לי מצב-רוח טוב, כך שאני לא מרחם על עצמי לשנייה. אני מודה כל יום לאלוהים על מה שיש לי". *