הוא מלווה את כלכלת ישראל עשרות שנים. מוביל, משפיע, צופה, חוקר. הוא ביקר וחשף, אבל כמנהג הימים, שמר על גילוי הכשלים בתוך הבית. היום חושב פרופ' מאיר חת שאולי טעה, שלא מספיק ללכת לבכירים להסביר ולהזהיר. לפעמים צריך לצעוק. אמנם בלחש, בנימוס, אבל בגלוי. זה מה שהוא עושה עכשיו. מזווית של צופה-חוקר, הוא מדבר במתינות על אתיקה שלא מעניינת את אנשי העסקים, על תאוות בצע, על רגולציה שכשלה, על פיקוח עלוב, על שרים אדישים, על אלן גרינספן הגדול שהיה כרוך אחר אידיאולוגיית החופש של איין ראנד ("מרד הנפילים") ולימים התברר כגרינספן הקטן, ועוד.
כשהיה חת יו"ר הבורסה בתל-אביב, בימי טרום התפוצצות בועת הוויסות, שהביאה להתמוטטות המערכת הבנקאית ב-83' ולמבצע החילוץ היקר, הוא הלך לכל מי שאפשר והתריע מפני "השתוללות הבנקאים". הוא חשף והאשים את בכירי הבנקאים, "שפורצים כל גדר ועושים ככל העולה על רוחם". אף שר, נגיד או בכיר לא רצה לשמוע. חת לא רצה לצעוק החוצה. זה גם לא היה מקובל וגם, הוא אומר, "אני מודה, פחדתי. פחדתי שאם כיו"ר הבורסה אומר את הדברים נכוחה, הציבור יברח מהשוק בהמוניו, הבורסה תיפול ואני אהיה האשם. טעיתי? אולי. לא יודע. חשבתי שזה כל-כך גדול וקשה שצריך לזה שר אוצר, נגיד בנק וראש ממשלה. אבל הם לא היו שם והבלון התנפח והתנפח".
ניגוד העניינים עבר משוק לשוק
פרופ' חת, 76, זריז תנועה ומחשבה, הוא מלח כלכלת הארץ. היסטוריה מהלכת לימים טובים ורעים. הוא היה מפקח על הבנקים, יועץ לנגיד בנק ישראל, יו"ר הבורסה בתל-אביב, יו"ר בנק לאומי ויו"ר פסגות-אופק בימי בנק לאומי. בין לבין ותוך כדי, הוא כתב ספרי כלכלה, והיה חבר המועצה להשכלה גבוהה, יו"ר חבר הנאמנים של מכון פאלק, יועץ, יו"ר ועדות ציבוריות, דירקטור בגופים רבים, ותמיד הנכד של משה לוין, אחד משלושת מייסדי אסיא, חברת התרופות מלפני קום המדינה - סלומון, לוין ואלשטיין.
אחרי שנים ארוכות, בעזרתו של אלי הורביץ, בן-זוגה של דליה, נכדתו של סלומון, הפכה אסיא לקונצרן העולמי טבע. היום חת הוא בעל מניות בטבע - חבילה קטנה, ירושה שקיבל בשנים האחרונות מאמו ומדודתו.
כל הזמן הזה, הקפיד חת לשמור על אי-תלות שדרשה, כמובן מאליו, אי-תלות כלכלית. הוא נמנע ממצב שבו יאולץ לשנות את דעתו או לשתוק כדי לרצות את נותן השכר, ומאז תחילת שנות ה-60 תמיד שמר על תפקיד קבוע שיכול היה להבטיח בעת הצורך גם פרנסה למשפחה: מרצה לכלכלה, למשפטים, לדיני ניירות ערך. הוא לימד רגולציה בשוק ההון והגבלים עסקיים לפני שהיה פה מישהו שיכול היה להבין למה הוא מתכוון. עם תארים מהרווארד ומקיימברידג', הוא היה מבכירי המשפטנים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב, וב-15 השנים האחרונות בסגל המסלול האקדמי במכללה למינהל. היום (ה') חוגגים שם, בכנס מיוחד, את פרישתו. בהזדמנות זו תרם חת מיליון שקל לקרן מחקר ומלגות לסטודנטים שתכלה עצמה בתוך כמה שנים.
שלוש שנים אחרי החלת הרפורמה בשוק ההון, רפורמת בכר, שבאה לפתור ניגודי עניינים במערכת הבנקאית שהביאו להחלטות השקעה בעייתיות, ונוכח המשבר העולמי והישראלי שחשף החלטות השקעה בעייתיות גם אצל הגופים שרכשו מהבנקים את קופות הגמל וקרנות הנאמנות - מנתח חת את מה שקרה: "השוק העתיר של אגרות החוב הקונצרניות זה עניין של שלוש-ארבע שנים. במקביל, הייתה גם הבעיה של המרדף אחר התשואות. המשקיעים המוסדיים ככלל, לא היו זהירים מספיק במדיניות ההשקעה שלהם. כדי להשיג תשואה גבוהה ב-1% מעל הממוצע, הם היו מוכנים להיכנס לסיכונים גדולים מאוד. החתמים אפשרו הנפקה גם לגופים שלא היו ראויים להנפיק. מנהלי השקעות היו צריכים לעמוד על כך שיירכשו רק אגרות של גופים מבוססים וכאלה שיש להם ביטחונות מבוססים, וזה לא מה שנעשה. הבעיה היא שכולם עבדו על יסוד ההנחה ששוק המניות רק ימשיך לעלות".
*מעבר לעוצמת המשבר הנוכחי, התופעות הללו לא ממש חדשות.
"בהחלט לא, גם המשבר הגדול שעברנו בתחילת שנות ה-90 היה קשור במידה רבה לגאות שהייתה קודם באגרות החוב הניתנות להמרה. גם אז נפל השוק בשל חתמים ומשקיעים מוסדיים שהיו מוכנים להנפיק על יסוד ההנחה ששוק המניות ימשיך בלי כל ספק לעלות אל מעבר לשער המימוש, אגרות החוב יומרו למניות, ובא לציון גואל".
*ההיסטוריה הקצרה של שוק ההון הישראלי מתאפיינת בנפילות. כל כמה שנים, נפילה - בלי כל קשר למצב העולמי.
"השוק הזה חולה לא מהיום. הוא חולה הרבה שנים לאחור. מה שהשתנה בשנים האחרונות זה ההיקפים שלו, שנעשו אדירים".
*היה איזשהו ניסיון לטיפול התחלתי, במסגרת רפורמת בכר. מה דעתך עליה?
"אני לא הייתי מחסידי רפורמת בכר. לא הייתי בעד הפרדה גמורה של הקופות והקרנות מהבנקים. לא היה לי ספק שחייבים רפורמה, לא היה לי ספק שישנים ניגודי עניינים חריפים, שהמצב לא תקין. אבל אני חשבתי שיש לגשת לרפורמה יותר ממותנת. למשל, לקבוע 'חומות סיניות אמיתיות' בניהול הגופים השונים בבנקאות, כדי למנוע את ניגודי העניינים".
*אבל ידעת גם אז שהחומות הסיניות היו רק גושי גבינה שוויצרית מחוררת.
"חשבתי שאפשר לחזק את החומות הסיניות ולהקפיד על עוצמתן, אבל מה שקיבלנו בסופו של דבר זה שניגודי העניינים עברו מהשוק הבנקאי לשווקים האחרים, לחברות הביטוח ולבתי ההשקעות. ושם נוצרו ניגודי אינטרסים שהוועדה לא טיפלה בהם.
"הוועדה הייתה חייבת לקחת בחשבון את הרגולציה. החברים ידעו שהוראות רגולטוריות הן עניין ממושך וכבד ביותר, ולמרות זאת הרפורמה הוחלה עוד לפני שהייתה רגולציה. זה עיקר הבעיה. את הבעייתיות הזו ראינו אחרי כן בוועדת אריאב, שלא הצליחה להגיע או להתקרב לנקודה קריטית בנושא הזה".
המנהלים פיתחו תיאבון לכסף
*היית מפקח על הבנקים ב-69'-76', שנים שבהן נבנתה ריכוזיות בנקאית. ב-78' מונית ליו"ר הבורסה, עד 86'. כיהנת בתפקיד בכיר בשנות הוויסות הרצחני של מניות הבנקים, עד לשבר הענק של 83'.
"הייתי יו"ר הבורסה בתקופת הוויסות. אני דיברתי וכתבתי והזהרתי. זו הייתה תקופת הארוגנציה, היוהרה הגדולה של הבנקאים. בפועלים ישב אז יעקב לוינסון הכל יכול, ובלאומי ישב ארנסט יפת שהתחרה בו בכל יכול. ארוגנטים שכמוהם קשה היה למצוא מאז ועד היום. הם היו בטוחים שהם יכולים לכוון את השוק".
*כחוקר, ידעת מה הולך לקרות. מה עשית כדי למנוע את זה?
"אני, כיו"ר הבורסה, עמדתי אז לפוצץ את הסיפור. אמרתי למקבלי ההחלטות - לכולם, מהשרים ועד לבכירים - כל מה שהיה צריך לומר, ובמלוא החומרה. אבל לא יצאתי עם זה החוצה. חשבתי, חששתי, פחדתי, שאם אני כיו"ר הבורסה עושה את זה, מפוצץ בקול רם את הבועה ההיא, הציבור יברח ואז יאמרו שאני גרמתי למשבר".
*בדיעבד, האם לא היה עדיף שיאשימו אותך ובלון קטן יתפוצץ לפני שיגיע לממדים שהגיע?
"אפשר שכן. אבל אז, כמה חודשים לפני זה, בינואר 83', אני הייתי זה שפוצץ את שוק המניות החופשיות שהתנפח גם הוא לממדים לא סבירים. תקפתי בצורה חריפה את קרנות הנאמנות דאז והצורה שבה הן התנהלו, והציבור התחיל לברוח מהשוק הזה. היה גם מי שהגיש נגדי תביעה, שגרמתי להתמוטטות שוק החופשיות ולהפסדים. אז כשההתנפחות במניות הבנקים הגיעה לממדי סיכון, פחדתי לעשות את זה. אני מודה: פחדתי לפוצץ את המצב בעצמי".
*מה דעתך על הדירקטורים בבנקים היום? האישורים הכמעט אוטומטיים של שכר מנהלים, נראים כסוג של נמיכות מקצועית.
"אני לא חושב שכולם אותו דבר. יש הבדל בין בנק לאומי, שאין בו בעל בית ויש בו הנהלה אחראית, ובין בנק אחר שאין בו בעל בית".
*בנק הפועלים?
"יותר מבנק אחד, כל האחרים. אני חושב שתפקיד של דירקטור בבנק, הוא היום כמעט בלתי-אפשרי. אני אומר זאת כדירקטור בטבע. טבע היא היום חברה כל-כך גדולה ומסובכת, שדירקטור שרוצה למלא את תפקידו כיאות ולתרום לחברה, צריך להקדיש את כל ימיו ולילותיו רק לזה. גם בבנקים זה כך. הכול כל-כך מורכב וסבוך, שאני לא בטוח שבזמן שהם מקדישים לבנק הם מסוגלים למלא את כל הפונקציות.
"דבר נוסף, ואני לא יודע איך פותרים אותו, הוא אנושי משהו. להיות דירקטור בבנק זה מכובד וגם כדאי כספית. הדירקטורים בבנקים רוצים להישאר שם. רק בודדים, כמו אמיר ברנע שהיה בפועלים, אומרים: 'אם אתם לא נותנים לי לעבוד על-פי דעתי, אני הולך הביתה'. כל היתר שותקים. זו גם חולשה אנושית וגם בעיה אובייקטיבית".
*התוצאה היא שכר גבוה במיוחד לבנקאים.
"זה נכון לא רק לבנקים. מנהלים פיתחו תיאבון שלא יודע שובעה לכסף. עוד ועוד כסף עבור עצמם. שכר המנהלים מגיע בישראל לרמות שלא מתקבלות עוד על הדעת".
*הם אומרים שזה בהשוואה לעולם .
"להשוות את ישראל לארצות-הברית זה בהחלט נחמד, אבל זו לא השוואה רלוונטית. אני חושב שגם שם זה יצא מכל פרופורציה".
*המשבר העולמי הנוכחי קשור לזה?
"לא מעט. רדיפת הבצע הביאה לתופעות תמוהות. אין קשר בין ביצועי החברה לתגמול המנהל שלה. אפשר שהחברה בבעיה והמנהל ממשיך למשוך שכר ובונוסים גבוהים במיוחד. וכשאנחנו רוצים שיהיה קשר בין ביצועים לשכר, הרי אז המנהל מכניס את העסק לסיכונים אדירים שגוררים בסופו של דבר למפולות".
למה לי אתיקה עכשיו
*אתה חבר בכיר וותיק במרכז לאתיקה בירושלים, מוביל את נושא האתיקה בעסקים. מה מצבנו?
"הנושא הזה, בישראל וגם בעולם, הוא בשפל המדרגה. אני עוסק בנושא האתיקה בעסקים מאז שנות ה-70, ואני מודה שנכשלתי כישלון חרוץ. אנשים לא באים לשמוע, לא מעניין אותם.
"אנחנו פונים, מנסים לשכנע חברות לבוא לסוף שבוע במשכנות שאננים, לנהל שם דיונים אסטרטגיים ולקבל שלוש שעות הרצאה על אתיקה בעסקים. גם זה לא מצליח. במשבר הפיננסי הזה הבנו שכנראה צריך לבוא לתל-אביב, גם בענייני אתיקה".
*המשבר הנוכחי הוא כשל מערכתי? אתי? פיקוחי?
"המשבר הנוכחי הוא משבר פיקוחי. הרבה פחות מערכתי. זה לא קץ הקפיטליזם. כלכלת שוק היא מנגנון עם כשלים, וכדי למנוע את פגיעתם הרעה חייבים פיקוח טוב. אבל הפיקוח היה רע. בארצות-הברית זה היה פיקוח רע אידיאולוגית. הנגיד האמריקני הגדול אלן גרינספן, שנהיה לקטן, דגל באידיאולוגיה של איין ראנד. תעזבו, הכול השוק יסדר. אבל השוק לא סידר הכול.
"בישראל הפיקוח גרוע לא בגלל אידיאולוגיה, אלא בגלל חוסר נכונות וחוסר הבנה. הפיקוח על הבנקים שנבנה כבר שנים רבות התגלה כיותר יעיל, יחסית".
*מה עם הפיקוח באוצר על שוק ההון, הביטוח והחיסכון?
"האוצר הזניח את הפיקוח בצורה שיטתית. הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר התברר כלא מספק, כעלוב. הפיקוח על שוק ההון, גם הוא לא מספק. בכלל, לא ברור איפה נגמר האוצר ואיפה מתחילה רשות ניירות ערך ומי נופל באמצע.
"הפיקוח ברשות ניירות ערך מבוסס בחוק על הגילוי הנאות. כלומר, אני דואג שהנתונים יהיו גלויים וזהו. אבל מדובר בחוק בן 40 שנה, והגיע הזמן לחשוב עליו מחדש. החוק הנוכחי עושה חיים קלים למנפיקים ומאפשר הנפקות אג"ח מטומטמות וחסרות אחריות".
*כלומר?
"למשל, נושא הנאמנים לאגרות חוב לא טופל שנים ארוכות. הרשות לא נכנסה לנשמתו של הנאמן על האג"ח. לנאמן היום יש עמדה מובנית של ניגודי עניינים. הוא צריך להגן על רוכשי האג"ח, אבל מי שממנה אותו הוא המנפיק. מי שנותן לו הוראות הוא החתם. משטר הנאמנות אצלנו מאפשר לנאמן להתערב רק כשהחברה כבר חדלת פירעון. אבל נאמן, מעצם נאמנותו, חייב להתערב כשהוא מזהה קשיים, הרבה לפני חדלות פירעון. כבר בשנת 62' הייתה ועדה שהמליצה להכניס לחוק ניירות ערך את הנאמנים, אבל זה לא קרה. הגענו לזה ששכר הנאמן היום נמוך במיוחד, וגם אין לו מכשירים לפיקוח נאות. הנאמנים הם בעיקר קישוט להנפקות".
*כשל אתי?
"בהחלט כן. נושא תגמול המנהלים דחף להסתכנות יתר. התחרות בין גופי שוק ההון נדחפה בין היתר בעזרת הפיקוח, שהפך את נושא הגילוי הנאות לאבן-הראשה לכל דבר, אבל לא עסק בדברים האחרים".
*איזה סוג פיקוח היית רוצה לראות?
"פיקוח מתערב. יש לתקן את חוק ניירות ערך. הייתי רוצה לראות בתשקיף אג"ח התחייבות של המנפיק לתזרים מזומנים שיביא לפירעון הריבית במועדה. אני רוצה לראות בתשקיף דברים ברורים באותיות של קידוש לבנה".