הרבה קנאה יש אצל עיתונאים רבים על עמיתיהם שמצליחים "לעשות את זה" - להגיע למקום ריאלי ברשימה כלשהי לכנסת. במיוחד רבה הקנאה אצל עיתונאים שבשנות כתיבתם לגלגו ובזו לפוליטיקאים, כינו אותם לא ישרים, טמבלים, עסקנים קטנים.
נורא נהנו מהעובדה שחברי כנסת רודפים אחריהם כדי לקבל שורה בעיתון, או משפט ברדיו או בטלוויזיה. לגלגו ובזו - אבל מתים להיות כמותם. לא כולם, כמובן, אבל לא מעטים.
אין ספק שכל העיתונאים שרצים לכנסת עושים זאת רק מתוך תשוקה לשרת את הציבור. אבל בשוליים של החישוב, מונחת גם העובדה שזה ג'וב לא רע. רובם ישתכרו בכנסת הרבה יותר מאשר כעיתונאים, יקבלו מכונית שעליה יכלו רק לחלום, ויש גם פנסיה אשר כמותה אין ברוב אמצעי התקשורת. אז גם השיקול הזה קיים - וזה בסדר גמור. אדם צריך לדאוג לעצמו ולבני משפחתו.
"למה לא אני?"
מכל הטעמים האלה, מתייצבים בימים אלה עיתונאים רבים מול המראה, ושואלים: "למה לא אני?". לבחירות האלה זה כבר אבוד, אבל יש עוד בחירות, לא? ואולי לא בעוד כל כך הרבה זמן, אולי שנה, אולי שנתיים, בטח לא ארבע.
וזה לא שמקום ברשימה יבוא מעצמו, אי אפשר לסמוך שמישהו יבוא ויציע. צריך ליצור מצב שזה יקרה, שירצו אותך, רצוי שירדפו אחריך. כלומר, אתה צריך לעשות מעצמך מותג, קומודיטי אלקטורלי. איך עושים את זה? חובה להגיע לטלוויזיה, להופיע שם מה שיותר, לעשות הכי הרבה רעש שאפשר, והכי חשוב: להיות "שם דבר". דבר אחד בטוח: בשום פנים לא להתרוצץ בסניפים, זה בזבוז זמן.
אני מכיר כאלה שכבר מכינים תוכנית פעולה. האם זה יפגע בעבודתם? לא רלוונטי. עיתונאים היום עושים כל כך הרבה דברים בלתי עיתונאיים, שזו רק עוד טיפה בים העכור.
מי צריך מסגדים משופצים?
לאחרונה מסתובבת במסדרונות השלטון הצעה לשפץ מסגדים נטושים שמאז קום המדינה לא תוחזקו ("הארץ", 18.12.08). יש אפילו הצעת חוק פרטית, של הח"כ מיכאל מלכיאור (העבודה-מימד) ושיח' אברהים צרצור (רע"מ-תע"ל). לא נראה שמשהו יקרה בעניין הזה בקרוב, ואין ספק שהוא יצוץ שוב בכנסת הבאה, אבל לפני שעוסקים בהיבטים המעשיים, ראוי לדון בשאלה מקדמית: האם על מדינת ישראל לתת יד (וכסף) לשיפור מצבם של מסגדים?
בנסיבות רגילות התשובה צריכה להיות חיובית. זו חובתה של מדינה לשמר מבנים מהסוג הזה. ברוח זו נאמר בדברי ההסבר להצעה, שישראל תובעת ממדינות אחרות לכבד מקומות קדושים ליהודים. וכאן בדיוק הנקודה: האם זה אותו דבר? בתי כנסת ברוסיה או אמריקה או כל מדינה אחרת, האם דינם כדין מסגדים בישראל?
כדי לקבל תשובה, צריך לבדוק למה משמשים המבנים הללו. בתי הכנסת בכל העולם משמשים לכמה מטרות. ראשית, תפילה, אך גם מרכז חברתי ותרבותי של היהודים במקום. גם הרבנים שלהם עוסקים במה שרבנים צריכים לעסוק.
יותר מסגדים - יותר הסתה
זה לא המצב עם המסגדים, ולא רק בארץ. גם מבנים אלה משמשים בראש וראשונה לתפילה ולפולחן הדתי. אבל חלקם הוא גם מרכז להסתה. נגד הכופרים, נגד כל מי שאינו מוסלמי, או נגד מוסלמים מקבוצה אחרת; נגד המערב; נגד הדמוקרטיה; בעד הנהגת מנהגים חשוכים מימים עתיקים. ואם נחזור לארץ, חלק המסגדים כאן הם המוקד למאבק לחיסול ישראל כמדינה יהודית.
מכל המנהיגים הערבים, הדתיים הם הכי קיצונים, פנאטיים, חשוכים ואכזריים. הם משתמשים במתפללים כדי לקדם מטרות הקשורות במלחמת-הדת שהם מנהיגים נגד העולם הלא-מוסלמי. מה שעושה אותם לכה מסוכנים זו העובדה שהם ברובם אנשים מאמינים, ומילה מכהן הדת היא עבורם פקודה, מצווה - כמו הג'יהאד, כמו סיפור הבתולות בגן העדן.
אז מה פתאום קפצו עם רעיון השיפוץ? כי זה יתרום להבנה בין יהודים וערבים בישראל, סבורים היוזמים. ואני אומר שההיפך הוא הנכון. "יותר מסגדים" עלול לגרום "יותר הסתה וטרור". טלו את המסגדים וכוהני הדת מהסכסוך הערבי-ישראלי ואין סכסוך. טלו מהסכסוך גם את אנשי הדת הקיצוניים אצלנו - ויש אפילו אחווה ואהבה. ושלא תהיה טעות: אם יש בית כנסת שבו מתנהלת הסתה, הייתי ממליץ לסגור גם אותו. כי מקום שבו מסיתים נגד אנשים אחרים לא יכול להיות מקום קדוש, אלא מקום שאינו ראוי להתקיים.
matigolan@globes.co.il