"המוות כשלעצמו לא מפחיד. למעט אולי הפחד הנובע מכך שאתה לא יודע מה זה מוות באמת. ברור שבמוות עצמו לא סובלים. מה שמפחיד זה הסבל שכרוך בתהליך". הבמאי מיקי גורביץ' - המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, הוגה את המשפט בהתייחסו להצגה מקורית חדשה שכתב וביים.
היצירה - "אהובת הדרקון", שתעלה במוצ"ש בתיאטרון "החאן", היא "בבושקה" של הצגה בתוך הצגה. חיים בתוך חיים, מוות אמיתי, בימתי ומיתולוגי.
אין צורך לקלף שכבות רבות כדי להגיע אל אחד מהטאבואים הגדולים שבו היא עוסקת: ההזדקנות.
כדי לא להשחית את הצפייה בהצגה מפתיעה זו, לא נסיר כעת את לוט המסתורין מעל העלילה. נאמר רק כי גורביץ' חוזר לנושא הקרוב לליבו, המיתוס של "אורפיאוס", וכי בין עמודי התווך על המחזה נמנים גבר ואישה קשישים, ודרקון בעל שלושה ראשים.
צריך לחפש בנרות
החורף עלתה בתיאטרון "הבימה" ההצגה - "כל החיים לפניו", עיבוד בימתי לרומן מאת אמיל אז'אר (רומן גארי) שבמרכזה נער צעיר ואישה זקנה. את הדמות האחרונה, מאדאם רוזה, יהודייה פולנייה ניצולת שואה וזונה בדימוס, מגלמת כלת פרס ישראל ליא קניג, ילידת שנות ה-30. איציק ויינגרטיין, במאי ההצגה, ומחזאי ושחקן בפני עצמו, מלווה את קניג מזה שנים. הוא מגלה כי לא קל למצוא תפקידים עבור אחת מקיסריות התיאטרון הישראלי: "אין הרבה תפקידים מורכבים של נשים מאוד מבוגרות. זה לא פשוט, לשחקנית בסדר גודל של ליא, שהיא כל-כך מופלאה. צריך לחפש בנרות את התפקידים הגדולים שנכונים לה, שמתאימים לה, שמעניינים אותה, שמאתגרים אותה. מידי פעם במחזאות הישראלית יש זקנות מרתקות. אבל זקנה שמובילה בתפקיד מורכב? כמעט לא נגעו בזה". אל חשש. לא מאיימת על קניג סכנת אבטלה - היא עדיין מככבת ב"הנהג של מיס דייזי", ואסור לשכוח את הצגת היחיד "אוסקר דודה רוזה". אבל ויינגרטיין נאלץ לאמץ את מוחו כדי למצוא מחזות מקוריים עם תפקידי קשישות ראויים לשחקניות הישראליות הגדולות. למשל, "מכתב אהבה", הצגת יחיד אחרת של שחקנית ישראלית גדולה בגיל הזהב, ארנה פורת, מבוסס על יצירה של הסופר והמחזא
י הספרדי, פרננדו ארבאל. ויינגרטיין מצליח להיזכר בשליפה רק במחזה ישראלי מתאים אחד: "אלזה" מאת מוטי לרנר, על המשוררת היהודייה - גרמנייה המחוננת-מופרעת שהגיעה לישראל בשנות ה-70 לחייה - אלזה לסקר שילר, אותה גלמה כלת פרס ישראל נוספת - מרים זוהר.
המצב בעולם שפיר מעט יותר מאשר בארץ - בין המחזות המפורסמים שעלו בארץ בכיכובן של שחקניות מבוגרות נפלאות ניתן למנות את "מירל'ה אפרת", "שלוש נשים גבוהות", "מה עושים עם ג'ייני", ו"הרולד מוד". גם סמואל בקט, הנריך איבסן ופדריקו גרסייה לורקה עסקו בזיקנה במגדרים שונים. ישנם גם מחזות ישראלים העוסקים בזיקנה, כמו "כתר בראש", "נתניה" של שמואל הספרי, "הימים הבאים" של יהושע סובול (שבו גילמו שחקנים צעירים את דמויות הזקנים), ודמויות חשובות ביצירותיו של חנוך לוין. אבל מרביתם, למעט אולי יצירותיה של שולמית לפיד, כמו "רחם פונדקאי" ו"רכוש נטוש", שבו מככבת "הגברת הראשונה" גילה אלמגור, אינם מספקים תפקידים ראשיים הולמים לשחקניות בגיל מתקדם.
כאשר חוקר התיאטרון, המשורר, השחקן והמתרגם פרופסור גד קינר, מהרהר בתפקיד הזיקנה הנשית בתיאטרון, הוא נזכר במכשפות ב"מקבת", באלמנה המטייחת ב"רוחות" של איבסן, או בדמות השוטה הזקנה ב"הכיסאות" מאת יוג'ין יונסקו. לעומת זאת, הוא מסביר כי "זיקנה גברית, כאשר אנחנו מדברים בעיקר על טרגדיה, היא זיקנה נשגבת, אצילה ופתטית. למשל המלך ליר, אותלו ופאוסט. בכל היצירות הקלאסיות הללו, הגיבור הזקן הוא עיוור, במובן הרוחני או הפיזי. אבל יש משהו נשגב ונעלה, תחושה שהזקן שמאבד הכל גם מוצא את הכל, במובן הרוחני. בקומדיה, הזקן הוא בדרך-כלל דמות נלעגת, הוא נציג הסמכות שבולמת את הצעירים. על-פי רוב, יש לו איזושהי אובססיה, והוא קבצן או חולה מדומה או אשמאי זקן".
בנשים מבוגרות בתיאטרון תמיד יש מן האפל. כמו הסבתא ב"בית ברנרדה אלבה" שהיא קצת רוח רפאים." ד"ר אסתר לבנון מרדוך, חוקרת מגדר בתיאטרון הישראלי, מספרת כי בשעה שערכה את מחקרה על הדמות הנשית בתיאטרון הישראלי, "עלתה מראיונות עם שחקניות הטרוניה על זה שאין מספיק תפקידים טובים לדמויות מבוגרות. האלמנט המובלט אצל דמויות נשיות הוא המיני או האימהי, אז אם זה נגמר, הן יכולות להיות רק חמות מעצבנת או מכשפה מהאגדות. כשכבר יש נשים מבוגרות בתיאטרון, אז חלק ניכר מהדימוי שלהן זה חרדת אבדן המשיכה. בנוסף, נראה כי מחזאיות נשים כותבות יותר תפקידים לנשים בשלהי חייהן".
גורביץ', מצידו, טוען שמדובר בבעיה כוללת הקשורה לזיקנה בתיאטרון, לאו דווקא בחלוקה מיגדרית: "אין לי תחושה שיש הבדל מהותי בין גברים ונשים בעניין הזה. באופן כללי יש יותר תפקידי גברים בעולם התיאטרון מתפקידי נשים. מהבחינה הזו אין הבדל גדול בין תפקידי צעירים וזקנים או תפקידי צעירות וזקנות".
מרד הנפילות
הקונפליקט המרתק בשאלת הזיקנה הנשית מול הזיקנה הגברית בתיאטרון, הוא הסתירה בין מיעוט התפקידים לבין המקום הנכבד עד מאוד שתופסות שחקניות בגיל הזהב על במות ישראל. מי לא מכיר את הדיוות הגדולות: ליא קניג, חנה מרון, אורנה פורת מרים זוהר, זהרירה חריפאי, הקומיקאית דבורה קידר, או הדור הצעיר יותר - רבקה מיכאלי וגילה אלמגור? לעומתן, כמה שמות של שחקנים גדולים ממין זכר ניתן לירות בצרורות?
"הפנים של התיאטרון הישראלי תמיד היו פנים נשיות", טוען קינר. "כמו חנה רובינא, אורנה פורת וחנה מרון, גילה אלמגור ויונה אליאן. היו שחקנים גברים נפלאים, אבל בעוד שעד העשור האחרון אלו שמושכים בחוטים, הבמאים והמחזאים הגדולים, היו גברים, והרפרטואר לנשים היה תמיד יותר קטן מאשר לגברים, התפקידים הבולטים והמכוננים בתיאטרון הישראלי הם נשיים. "מן המפורסמות הוא שרובינא המשיכה לגלם תפקידים של נערות בגיל ההתבגרות גם כשעברה את גיל 60. פרקטיקה שלמרות שהיפוכה - שחקנית צעירה המגלמת זקנה, מקובלת מאוד, ודאי לא הייתה מתאפשרת היום. מאידך, בעוד שלרובינא הקשישה קמו יורשות ראויות, האם ניתן לומר זאת גם על מייסדי "הבימה" ממן זכר, כמו אהרון מסקין, שמעון פינקל ויהושע ברטונוב? כבודם של יוסי גרבר, שלמה בר-שביט, יוסף כרמון, אריה אליאס, ונפילי במה אחרים במקומו מונח, אבל נראה כי בתיאטרון, ידן של הדיוות על העליונה".
הגיל והמוות הם הדמוקרטים הגדולים של היקום. יש בהם דרמה, יופי, כיעור, טרגדיה וקומדיה - חומר תיאטרלי משובח לכל הדיעות. יותר מכך, דמות קשישה - ממין זכר או נקבה, מכילה בחובה ניסיון חיים שלמים. עושר ורוחב יריעה בלתי נתפס. מדוע, אם כך, מספר המחזות הגדולים העוסקים בזיקנה, נשית וגברית כאחד, עדיין זניח כל-כך?
הזקנה היא איפור
"התיאטרון כן עוסק בזיקנה", טוען קינר, "אבל בדרך-כלל דרך הכחשתה. חלק גדול מאוד ממחזות הזקנים הם מחזות על זקנים שנותרו צעירים ברוחם ומתמרדים נגד המסגור והקיבוע שלהם על-ידי הצעירים בתדמית הסטראוטיפית של הזיקנה. כפי שאמר יהושע ברטונוב: 'הבלים, הזקנה, הזקנה היא איפור'".
ייתכן שדווקא הרלוונטיות הגורפת של הזיקנה, היא המונעת את העיסוק בה. אבל אם לשפוט על-פי המסר הטמון ב"אהובת הדרקון"- הדחקה כזו משמע מוות בעודך בחיים.
על-פי המיתולוגיה, אורפיאוס, גדול המוסיקאים ביוון, ירד אל השאול כדי לחלץ משם את אהובתו, אורידיקה, שמתה כשהוקשה על ידי נחש בהימלטה מניסיון אונס. אורפיאוס מצליח לשכנע את אל השאול, האדס, להתיר לה לחזור לעולם החיים, אך מאבד את מחמל נפשו לנצח כשהוא מפר את התנאי היחיד שהוצב לו: להימנע מלהביט לאחור. ביצירתו הטרייה של גורביץ', אורפיאוס הוא זכר ונקבה. צעיר וזקן. אבל שערי שאול תחתיות נפערים הרבה לפני שהגיע השעה למות. "הדרך היחידה לחיות באמת היא רק על ידי הכרה של המוות", אומר גורביץ', "כי המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אני מרגיש שאורפיאוס מבטא משהו נורא מהותי בשבילי, במובן שבו בכל רגע נתון אתה צריך להציל את אורידיקה מהשאול. ואורידיקה יכולה להיות יצירה, ויכולה להיות אהובה, ויכולה להיות תחושת החיים שלך וכך הלאה. בעצם, המוות המהותי והמסוכן הוא לא המוות של סוף החיים, שנגדו אין מה לעשות, אלא השגרה, השעמום, חוסר תשומת הלב, חוסר הריכוז, המובן מאליו, ההרגל. המוות בעודך בחיים". *