1. יש לעיתים שכדורגל הוא יותר מכדורגל: בהיותו מיקרוקוסמוס שאליו מתנקזים רגשות, תקוות ותיסכולים, הוא מצליח לעיתים להעצים תופעות חברתיות, ולעיתים אף לנבא אותן: האליפויות של מכבי נתניה והפועל ב"ש בשנות השבעים, סימלו את עליית משקלה של הפריפריה, עוד בטרם הגיע המהפך של 1977; "חוק בוסמן" בכדורגל האירופי, הקדים בלא מעט שנים את ה"אירו"; ריאל מדריד, ברצלונה, יובנטוס ומנצ'סטר יונייטד היו ארגונים גלובאליים עוד לפני שדיברו על תופעת הגלובליזציה. והדוגמאות עוד רבות.
התופעה הארצית שמתבטאת ביתר שאת בכדורגל המקומי, היא משבר המנהיגות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היתה ביום שני האחרון, כאשר מכבי חיפה אירחה את בית"ר ירושלים, למה שהיה מכונה כאן פעם "משחק עונה". במבחן התוצאה הפסידה בית"ר את מה שהיה נדמה כהזדמנות האחרונה שלה להתקרב לחיפה בצמרת הליגה. אבל מה שבלט יותר מכל במשחק הזה, היה הפחדנות של שני המאמנים: אלישע לוי מחיפה, במקום להשאיר חותם של אלוף בדרך על המשחק הזה, העדיף לשמור על הפער הסביר מיריבותיו ולחזור הביתה בשלום. מנגד ראובן עטר, הגם שניסה ויזם יותר מיריבו, לא ממש "התאבד" על המשחק הזה כמי שזו ההזדמנות האחרונה שלו להגן על תואר האליפות. לא רק שני המאמנים הפסידו במשחק הזה, אלא כל חובבי הכדורגל, שישבו מול המסך כדי לראות שתי קבוצות מבטיחות ובדרך כלל גם מקיימות, שתי קבוצות שהמחוייבות למשחק התקפי אמורה להיות צרובה על המטען הגנטי שלהם, וקיבלו בתמורה משחק שהכוכב היחיד שלו היה (שוב) איל ברקוביץ' בתפקיד הפרשן.
זה לא היה מוכרח להיות כך, אבל ככה זה כששני מאמנים סבורים שתוצאת תיקו היא עבורם אפשרות סבירה, והעיקר שלא להיכשל.
בעידן שלוש הנקודות לניצחון, מוטב למאמן להסתכן בהפסד שכן הפסד וניצחון מתוך שני משחקים, שווים יותר משתי תוצאות תיקו. קבוצה יכולה להפסיד ועדיין לזכות באליפות, אבל קבוצה שתסיים את כל משחקיה בתיקו, תרד בסוף העונה לליגת המשנה כשהיא בלתי מנוצחת. מדובר במתמטיקה פשוטה שמתנגשת בטבע האנושי שמעדיף, בדרך כלל, לוותר על הסיכון.
בחיים שמחוץ לכדורגל, אנחנו נוטים להתייחס לכך בסלחנות: אחרי הכל, רובינו עובדים שכירים ולא יזמים הרפתקנים שמוכנים לקחת סיכונים. אבל הספורט אמור להיות גדול מהחיים: אחת הסיבות שאנו מעריצים ספורטאים היא בזכות העובדה שהם שואפים תמיד להצטיין, ובכדורגל הצטיינות פירושה גם נטילת סיכונים בדרך אל הניצחון.
צא ולמד מה היה גדול חטאו של אברם גרנט, המאמן שחרט על דגלו את המשפט "והעיקר לא להפסיד כלל": גרנט סיים את קמפיין מוקדמות מונדיאל 2006 ללא הפסד, כאשר עדת מעריציו בעיתונות הישראלית מריעה לו על ההישג. אבל גרנט הקריב במודע את הסיכוי לעלות למונדיאל על מזבח הרקורד החף מהפסדים שלו. הירושה שהותיר גרנט לכדורגל הישראלי היא הפחדנות - ירושה שמיושמת היטב על ידי מי שראו את הקולות והפנימו, כמו אלישע לוי ועטר.
אבל לא יהיה זה הוגן להפיל על מורשת גרנט את כל האחריות לפחדנות שאחזה במאמן הישראלי: מי שמעמדו בשפל, שאינו חסין מהדחה, שיודע שזמנו קצוב ושבכל רגע עשוי ההמון לדרוש את פיטוריו, מתקשה כנראה לקחת סיכונים. אני לא מתכוון בהכרח למישל דיין, גיא עזורי, יצחק שום, רן בן שמעון, פרדי דוד וחבריהם המפוטרים. אלא לנתניהו, לבני וברק שלא מסוגלים לארגן ביניהם עימות טלוויזיוני, מבלי שיידעו מראש מה תהיה התוצאה. אז מה לנו כי נלין על מאמני הכדורגל?
2. לפעמים קשה לתקן קילקולים תוך כדי תנועה. את האמת המכאיבה הזאת נדמה שמתעקשים שלא ללמוד במכבי ת"א בכדורסל, שהודחה השבוע מהגביע כבר בשמינית הגמר. השעיר לעזאזל התורן עלול להיות אלטון בראון, שחקן שעוד לא השלים עשר דקות משחק וכבר הוא עלול למצוא את עצמו על המטוס בדרך הביתה. הסימפטום הזה של כשלון ומיד חיפוש אשמים, מעיד על מחלתה של מכבי ת"א יותר מכל אובדן של תואר כזה או אחר: לפני שלוש שנים, כשהסתיים עידן שאראס-פארקר, היתה מכבי מוכרחה לקחת פסק זמן בכדי להיבנות מחדש. אלא שהיחיד שנדמה שהבין זאת היה פיני גרשון שיצא לתרגם את ההישגים שלו עם מכבי לחוזי אימון שמנים ברחבי היבשת.
במכבי, חוששים להיפרד מההיכל המלא בימי חמישי, החליטו שלא לעשות את מה שהתבקש, ולנסות להישאר בטופ תוך כדי בנייה מחדש של הקבוצה. הבעיה היא שזה לא הולך. עונות כושלות באירופה כבר היו למכבי, אבל המציאות של השנתיים האחרונות הוכיחה שכאשר "הקבוצה של המדינה" מעדיפה לעסוק בכירורגיה פלסטית במקום ברפואה מונעת, התוצאות הן אובדן של תארים גם בישראל. אלמלא מכריע השיפוט את גמר הפלייאוף של לפני שנתיים, הרי שמכבי היתה היום לאחר הפסד של שתי אליפויות ברציפות. את הגביעים האבודים כבר הפסקנו לספור.
מה בעצם מונע ממכבי לקחת את פסק הזמן שדרוש כל כך לבנייתה מחדש? כנראה שהצורך ליצור ציפיות שימלאו את ההיכל ב-11 אלף צופים בכל יום חמישי, ולהמשיך להיות גורם רלוונטי מול ערוצי הטלוויזיה השונים, שיתמודדו על הזכות לשדר את משחקי מכבי באירופה. התרגום של שני הפרמטרים הללו הוא כלכלי: הקבוצה הזאת פשוט לא מסוגלת לוותר על אף שקל, במאמציה חסרי הסיכוי ליישר קו עם תקציב הקבוצות הגדולות של היבשת. לו היתה מפשפשת ברזומה שלה, היתה מגלה שאת שני התארים האחרונים שלה היא הפסידה לשתי קבוצות (חולון ונהריה) שתקציבן השנתי אינו עולה בהרבה על משכורתו של קרלוס ארויו, כך שאולי אפילו בכדורסל המקצועני יש דברים שחשובים יותר מכסף. וכל זה עוד לפני שהתחלנו לפרט על אחד החוליים הגדולים של מכבי בשנים האחרונות - העובדה שיש בה כמה בעלי מאה וכפועל יוצא גם כמה בעלי דעה.
כל עוד זו ההתנהלות במכבי ת"א, אפשר לפחות לחוס על המאמנים: כדי לאבד גביע בארץ, לסיים עונה עם כמה הפסדים בליגה המקומית, עם מאזן מאוזן באירופה ועם סיכוי תמידי לאובדן האליפות, אפשר כבר היה להישאר עם עודד קטש.