אני: אופטימיסט, עובד קשה, בעל משמעת עצמית גבוהה, וורקוהוליק.
ילדות: אוקראינה של אחרי המלחמה. ההורים, ניצולי שואה, היו בעלים של מפעל יין, והצבא הגרמני היה זקוק למומחיות של אבא, עד שהם ברחו והסתתרו באורווה של עובדים אוקראינים. אבא היה מתחת לאדמה 22 חודשים, אימא הייתה בכפר עם ילדה בת שישה חודשים.
ישראל: עלינו כשהייתי בן 5. אבא, שהיה יזם ואיש עסקים, התחיל את דרכו בארץ כמנכ"ל מפעל קרן נס ציונה, ואחר כך הקים מפעל למיצים בשם קפרי. קראו לי קפיטליסט כי הוא העסיק עשרה עובדים, וזה נחשב אז לעלבון גדול. לא רציתי להמשיך את דרכו כי אימא אמרה שכל הזמן עובדים ושצריך זמן פנוי בשבתות ובחגים. אני היחידי במשפחה שלא פנה ליזמות.
עלייה: אני נמשך לעיסוק בה בגלל אובדנם של בני המשפחה. לאימא היו שני אחים. אחד נהרג במלחמה והשני הוצא להורג. האפשרות להביא ארצה יהודים בערה תמיד בעצמותיי.
קריירה 1: אחרי שירות כעתודאי וכקצין חינוך, חיפשתי להתעסק בעלייה והגעתי לקורסים להכשרה מקצועית של עולים. כשהחלטתי ללמוד תואר שני בתקשורת, שמעתי שיש מכרז למשרת עוזר דובר משרד הקליטה, והתקבלתי. שנה וחצי אחר כך מוניתי לדובר, והייתי אחראי על מחלקת שיווק ופרסום.
כדורסל: בבית"ר ירושלים, הקבוצה שבה שיחקתי במקביל לדוברות וללימודים באוניברסיטה. היינו בליגה הלאומית והגענו לגמר גביע המדינה. קיבלתי משכורת של 200 לירות בחודש, שמימנה לי את שכר הדירה.
נישואים ראשונים: בשירות הצבאי כבר הייתי נשוי, וכסטודנט כבר היו לנו שני ילדים. אחרי עשרים שנים יחד התגרשנו.
פרן: אשתי השנייה. הכרנו בארצות הברית כשהייתה פעילת סטודנטים. היא התחתנה, עלתה ארצה, ונפגשנו כששנינו כבר היינו גרושים. פרן עבדה בפיתוח תוכנה ועשתה הסבה להוראת אנגלית ללקויי למידה. הכריזמה שהייתה לה כשנפגשנו רק התעצמה עם השנים, והיא החברה הכי טובה שלי. יש לנו ילדה משותפת, בת 14, שלומדת באקדמיה למוזיקה ולמחול.
קריירה 2: הייתי מנהל מרכז העלייה בצפון מערב ארצות הברית, מנכ"ל הפורום הישראלי, יו"ר עוצמה למתנדבים צעירים מארצות הברית, ומנהל הרשות לסטודנטים.
המחלקה לעלייה ולקליטה: של הסוכנות. הפכתי למנכ"ל שלה במארס 1989. באפריל התחילה מהומה בארגנטינה, ואחרי שלושה חודשים החל גל העלייה מרוסיה. ב-1990 קלטנו 200 אלף איש, בהשוואה ל-700 שנה קודם.
אורניום: בפולין שאלו אותי אם אני רוצה לקנות. הייתי מסתובב במזרח אירופה עם חגורות כסף של מזומנים, כדי לשלם עבור פעילויות למען היהודים שם.
מבצע שלמה: בתוך לילה הכפלנו את מספר מרכזי הקליטה. היינו אחראים על המיון באדיס אבבה ועל הקליטה הראשונית.
הרווארד: אחרי מבצע שלמה נשלחתי לקורס למנהלים בכירים בבית הספר לממשל על-שם ג'ון קנדי, כדי להתאוורר.
ג'וינט: חברת אחזקות חברתית יהודית-אמריקאית, שמפעילה חברות בנות לטיפול באוכלוסיות חלשות. התקציב מגיע ל-150 מיליון דולר לשנה. הציעו לי להיות מנכ"ל ב-1995. אחרי ארבע שנים נסעתי לניו יורק, שם עסקנו בנושאים הומניטריים לאומיים, כמו אסון הצונאמי וקוסובו.
מיידוף: הגיע לוועד המנהל שלנו והציג את מרכולתו. חברי הוועד לא הצליחו להבין איך הוא עושה את הכסף, ולא הסכימו להשקיע אצלו.
משבר: אנחנו משדרים יציבות, והקיצוצים לא יהיו קריטיים, סביב 15%.
נכדות: שתיים. מקסימות.
שחמט: השתתפתי במשחק סימולטני מול אלוף הארץ, גאון בן 19, שהביס אותי בלי מאמץ. אני משחק הרבה מול המחשב.
תפיסת עתיד: היו לי כמה הצעות לתפקידים עסקיים מרתקים, ולא רציתי. יש לי חזון חברתי פרקטי, ואותו אני רוצה לממש.