הממשלה חטפה לנתניהו את האג'נדה. זו בינתיים השורה הפוליטית התחתונה במבצע עופרת יצוקה. אם עד שבת בבוקר הרטוריקה הימנית היא שהשתקפה בסקרי דעת הקהל, ואלה נתנו לגוש הימין רוב ברור של 65 חברי כנסת, הרי שאין כל ספק שלמבצע עופרת יצוקה תהיינה גם השלכות פוליטיות שיכולות לשנות את התמונה. עכשיו הממשלה היא שמממשת את הרטוריקה הקובעת "יש להשיב אש אל מקורות הירי" ו"אין לשבת בחיבוק ידיים".
לליכוד ולנתניהו לא נותר אלא להביע תמיכה בימים הראשונים של המבצע. אם יוכתר המבצע כהצלחה בדעת הקהל, עשויים ציפי לבני ואהוד ברק להתחלק בשלל הפוליטי.
הייתה זו לבני שהודתה כי החיים במזרח התיכון חזקים מכל קמפיין בחירות. מי שזוכר את הסכינאות ב-1992 שפעלה לטובת ראש האופוזיציה יצחק רבין, ואת הפיגועים ב-1996 שהשפיעו על ההפסד של שמעון פרס לבנימין נתניהו, יכול ללמוד שמצב ביטחוני קשה פועל בדרך-כלל לטובת המועמד המהווה את האלטרנטיבה. אם ההיגיון הזה היה נכון, הרי שנתניהו יכול היה להיות רגוע כל הדרך אל הקלפי. רק שאיש אינו יודע לאשורו מה קורה כאשר ממשלה מכהנת מתמודדת בהצלחה עם מצב ביטחוני קשה, ועוד יותר מבלבלת העובדה שבממשלה מכהנות שתי מפלגות יריבות: קדימה והעבודה.
בחלוף חמישה ימי התקפות מהאוויר, לא פחתה יכולת החמאס לשגר מרגמות וקסאמים, אבל הפופולריות של שר הביטחון נסקה פלאים. מפלגת העבודה מטפסת במנדטים, והתחושה היא שברק הוא האיש הנכון במקום הנכון.
מה תהיה ההשלכה הפוליטית של המבצע, נשאל אחד מאנשיו של שר הביטחון. "עוד מוקדם", נאנח האיש. "מאוד מוקדם לדעת".
אם הצליחה ציפי לבני להתנער בדעת הקהל ממלחמת לבנון השנייה, הפעם ממבצע עופרת יצוקה יהיה לה קשה. התמונה של ראש המשלה אולמרט מלווה בשני שרים שותקים לצדו ביום הראשון למבצע, איחדה את האחריות. שלושה יישאו בתוצאות המלחמה: אחד שלא מתמודד, ושניים שכן.
הצרה היא שהשלושה האלה, שהתקשו לתקשר ביניהם ערב הפעולה, מתקשים לעבוד בהרמוניה גם במהלכה.
כשהקלפיות באופק וקדימה והעבודה מתחרות על אותו קהל מצביעים, לא יכולים ברק ולבני לישר קו באמת. בסופו של דבר, יום הבוחר הוא יום השי"ן לשבט או לחסד עבור שניהם. וכך התחילו הקלקולים מיד לאחר פתיחת המערכה. זה היה רק עניין של זמן עד שרוני בר-און וחיים רמון יתקפו את ברק באופן פומבי. התותחים יורים, המוזות לא שותקות. לא כשהבחירות קרובות כל-כך.
אהוד אולמרט, שניצח על המבצע, מצא עצמו מהר מאוד עוסק בתפקיד הגננת המפשרת. אולמרט, שבמורשתו יש כבר מלחמה אחת שנויה במחלוקת, לא מעוניין לרדת מהבמה כשלחובתו עוד אחת כזו. כל מי שעוקב אחר התנהלותו בימים האחרונים, הפומבית וגם בחדרי הישיבות, לא יכול שלא להבחין שהוא הפנים כמה מלקחי מלחמת לבנון השנייה. בהופעתו הפומבית במוצאי שבת השתקפה ענווה שאיננה מאפיינת את ראש הממשלה. עוונה, וגם הנמכת ציפיות. זה לא היה אולמרט היהיר של יולי 2006, שהציב מטרות בלתי אפשריות בפני דעת הקהל.
ראש הממשלה רצה מאוד לסיים את תפקידו עם הסכם. שיהיה זה הסכם בכיס, הסכם על המדף - אבל הסכם. עם אבו מאזן או משא ומתן נמרץ עם אסד - אבל רק שיהיה משהו חיובי במורשתו. כמה מראשי קדימה, שהבינו כבר לפני שבועות שהמשחק המדיני גמור וכלום לא יקרה לפני הבחירות, נדהמו לשמוע שאולמרט עודנו מפנטז על הסכם. אולמרט לא ירצה לסיים עם מלחמת לבנון מודל עזה. הרצון האדיר של אולמרט להוכיח לציבור שמה שאומרים שריו - שהוא ראש ממשלה מצוין - הינו אמת לאמיתה, יכתיב כנראה את המועד לסיום הלחימה וכניסת הפסקת האש לתוקף.
אולמרט, כמו ברק, כמו לבני, לא רוצה פעולה קרקעית מסובכת בעזה שתגבה קורבנות רבים בקרב חיילי צה"ל. שניים מהם הרי בוגרי מלחמת לבנון השנייה, ומי כמוהם יודעים שהדעת הקהל מתעתעת. הרצון לנקמה הקיים היום בציבור יכול להתחלף בן-לילה לתחושת החמצה וטעם מר בפה. די בשורה של הלוויות חיילים שיסוקרו בהרחבה, והיא תשתנה. גם העולם לא יכול להיות פחות ידידותי. די בהרג אזרחים פלשתינים רבים, בהם ילדים ונשים, כדי שהעולם יתעורר. עד יום שני הקרוב נמצאת וושינגטון בחופשה, כמו גם בירות אחרות במערב. אחריו, כללי המשחק הבינלאומיים עשויים להשתנות.
אם ישכיל אולמרט לנצח על המבצע הזה כפי שהוא מתכנן, הוא עוד עשוי להיות המנצח הפוליטי של מבצע "עופרת יצוקה". חבל מבחינתו שהוא לא מסוגל לתרגם את זה למנדטים.
ואם הכול יסתבך, נתניהו נמצא מעבר לפינה, לקלוט את האכזבה ואת תחושות הכעס. *
ירון דקל הוא הפרשן הפוליטי של ערוץ 1