המצב מסובך בפשטותו: החמאס אינו יורה טילים להנאתו, אלא לשם מטרה מוגדרת היטב - להביא להסרת המצור הדיפלומטי והכלכלי עליו. זו הסיבה ששבר את הפסקת האש ב-19 בדצמבר וזו נשארת מטרתו במהלך הלחימה. ולכן, הסוגיה המרכזית בחיפושים אחר "נקודת יציאה" מן ההתכתשות היא גורל המעברים בבוקר שלמחרת חידוש ההפוגה.
ויתור גדול
הסכנה היא, שבסופו של הסיבוב הזה תושג רגיעה ממושכת במחיר ויתור ישראלי בששת המעברים, שבין הרצועה וישראל. ויתור כזה - ותהא מתכונתו אשר תהיה - משמעו הכרה בממשל החמאס בעזה ומתן הזדמנות לארגון החבול להתאושש ולהשתקם לאורך זמן בתנאים משופרים מאלה שהיו לו מאז תפס את השלטון ברצועה ביוני 2007. לפי כל האיתותים מהנהגת החמאס, זהו הישג שבגינו הם מוכנים לשלם את המחירים הכבדים, שגובה מהם צה"ל.
מכאן ההבחנה שמוכרחים להקפיד עליה בין הסדר להפסקת אש חדשה לבין הפסק אש דה-פקטו, בפועל, שאיננה תולדה של הסכמות, אלא רק תולדה של החלטה מצדם לחדול לירות.
מוטב לישראל לחתור בעיקשות לתוצאה כזו של הפסק ירי ללא תנאי, כששאלת המעברים נשארת פתוחה ובלתי-פתורה. תוצאה כזו תהיה סוג של ניצחון ישראלי, שבו החמאס נאלץ לסגת משבירת ה"תהדייה" ומקבל עליו את עול ההפוגה בלא שהשיג את יעדו העיקרי.
מובארק לא יביא את הישועה
ברור כבר, שהנשיא מובארק לא יוציא בעבורנו שום ערמונים מן האש. הוא מכריז בפה מלא, כי לא יפתח את מעבר רפיח לסיני, כדי לא לשחרר את ישראל ממעמסת היותה "הכובש", גם לאחר ההתנתקות ב-2005. מובארק עומד בלחץ כבד מצד תנועות האחים המוסלמים, סוריה,
איראן וחיזבאללה - אך, לפי שעה, עומד במטחי הביקורת והגינויים ודבק בסירובו להפוך את מצרים לעורק החיים של הרצועה. אינני צופה שינוי בגישה המצרית הזו. הם ימשיכו לתמרן באמצעות קליטת פצועים דרך רפיח והעברת משלוחי חירום, אך המעבר יישאר סגור לכל תעבורה אחרת.
הרביעייה המסוכנת
במיוחד צריכה ישראל להיזהר מתכסיסי "הרביעייה" החדשה - זו שהביאה למראית עין של הסדר בלבנון, באמצעות "הסכם דוחא" בקיץ השנה, שהכניס את חיזבאללה עם כוח וטו לתוך ממשלת ביירות.
ה"רביעייה" הזו כוללת את צרפת, קטאר, טורקיה וסוריה, והיא חותרת להסדר בעזה, שבמרכזו הפוגה יציבה כנגד הסרת המצור על החמאס. לטורקים, לקטארים ולסורים, יש להזכיר, קשרים טובים עם החמאס, וכבר מזמן הם מוכנים להעמיד את אבו מאזן במצוקה, כדי להכניס את החמאס למגרש הדיפלומטי בלא שהארגון יסטה מסירובו להכיר בישראל, לעשות עמה שלום או להידבר עמה.
התמרונים של סרקוזי וארדואן נובעים מן החלל הריק שיוצר הנתק בין מצרים לחמאס. קהיר אינה מסוגלת עוד לשמש שושבינה של הסדר כלשהו, ולמעשה מתנהלת מלחמה קרה במלוא מובן המילה בינה לבין חמאס ותומכיו. שיתוק הכושר הדיפלומטי המצרי הוא שמזמין גם לזירה שלנו את אותם מתווכים שרקמו הסדר קלוקל בלבנון.
לרומם את אבו מאזן
לישראל עדיף שאבו מאזן, חרף רפיסותו, ייקבע ככתובת להידברות, בגיבוין של מצרים, ירדן וסעודיה. לאמור: ליצור מציאות שבה נדחף חמאס בלית ברירה להעמדת פנים של הבנה עם הרשות הפלשתינית.
לפיכך, כל הצעה לפתיחת המעברים תמורת הפסקת אש, או הקלה בסדרי התעבורה שם, צריכה להיות כרוכה במתן תפקיד לאבו מאזן. במילים אחרות: להתנות - אם יהיה הכרח - כל שינוי במעברים, בהסכמות עם רמאללה, לא עם ממשלת האנייה בעזה. בקיצור: לדחוף את חמאס לזרועותיו של אבו מאזן, כפי שמנסים לעשות המצרים והסעודים.
השייח' חסן נסראללה הסביר שהמערכה נטושה, כלשונו, על זמן. חמאס צריך להישאר על רגליו, משגר טילים, עד לסוף הלחימה. וגם מבחינת ישראל, המערכה חייבת להיות על זמן. לחתור להביא את החמאס קרוב ככל האפשר לשבירה, לרגע שבו יחושו נאנסים לוותר על התביעה שהציגו כאשר יזמו את הלחימה, ולקבל מתוך רטינה את אבו מאזן ככתובת לכל התיווכים. *
אהוד יערי הוא פרשן ערוץ 2 לענייני ערבים