1. כל פירור חשוב. יש מאמנים שידועים בפריקיות שלהם לקבל מידע על הקבוצות היריבות. מבקשים ממערכת הסקאוטינג שלהם כל נתון אפשרי שיעזור להם לדעת פרטים עם שחקן מסוים, כל פרור מידע שישפר במשהו את הסיכויים לנצח משחקים. אבל מתברר שיש גם שחקנים שעובדים עצמאית מול מערכות הסקאוטינג ודורשים מהן מידע באופן אישי, ללא קשר למידע שמקבלת הקבוצה דרך צוות המאמנים. קובי בראיינט, למשל. כוכב הלייקרס הפך את מערכת ה-DVD הנייד שלו לחלק בלתי נפרד מההכנה שלו למשחקים. לפני כל משחק הוא דורש ממערכת הסקאוטינג של הקבוצה לקבל קובץ וידאו ערוך בן 10-12 דקות שבו קטעי משחק של השחקן שהוא אמור לשמור עליו במשחק הקרוב של הלייקרס. ב"לוס אנג'לס טיימס" מתואר בראיינט כמי ש"בביתו הפרטי יושב ורואה עשרות שעות של משחקים של שחקנים יריבים". את הצפייה ביריבים הוא עושה בכל מקום אפשרי, למשל תוך כדי נסיעה ברכב למשחק כשאחד ממאבטחיו הצמודים משמש עבורו כנהג, או בזמן שהוא מקבל את החבישות הסטנדרטיות של רגליו לפני משחק.
כריס בודאקן, ראש מערכת הווידאו של הלייקרס שעובד בקבוצה מאז 1989, אומר ל"טיימס" כי "אני לא חושב שהכרתי שחקן שיותר מכור לעניין הזה מקובי. לא חשבתי שאפשר להיות יותר תחרותי ממג'יק ג'ונסון, אבל כנראה שבראיינט עולה עליו בעניין הזה".
אחרי שהתברר שבראיינט שכלל את ההכנה שלו למשחק לרמה כזו שדורשת גיוס של כל המערכת עבורו, עבור הטאלנט ורצונותיו המיוחדים הקצה בודאקן איש צוות מיוחד שאחראי להיות זה שמעביר לקובי מדי יום את המידע שהוא מבקש. "איש הווידאו של קובי", אם תרצו. למשל, לפני המשחק מול הסלטיקס בערב הכריסמס, ביקש קובי, וגם קיבל קטע וידיאו בן 12 דקות ובו שלושה שחקנים של בוסטון שהוא עתיד לפגוש במשחק - פול פירס, רג'ון רונדו וריי אלן. הכנה מיוחדת בגלל שזו הסלטיקס? לא. מיד אחרי שהסתיים המשחק כבר הונח לבקשתו קטע וידיאו בן 11 דקות של סטפן ג'קסון, קלנה אזובויקה ומרקו בלינלי - שלושה שחקנים שייפגוש יממה מאוחר יותר מגולדן סטייט.
"זה חלק מהמשימה", מסביר בראיינט. "כך שאם משהו משתבש במהלך המשחק, לפחות שזה לא יהיה משהו שלא ראיתי אותו לפני כן. לכולם יש נטיות וסטיות. אם שחקן שאני אמור לשמור עליו קלע 40 נקודות ביום שני, הוא ינסה לעשות בדיוק אותו דבר ביום שלישי, ואתה חייב לעשות הכל כדי להוריד אותו לקרקע. זה המפתח".
אגב, כדי להפוך את הכל לאפשרי, ציוד הסקאוטינג שמחזיק בודאקן כולל 5 מחשבים אישיים, 8 מכשירי וידיאו דיגיטליים ו-18 צורבי DVD.
2. אריות? בקושי חתולים. מסכנים תושבי דטרויט. לא מספיק שתעשיית הרכב המקומית שבה הם כל כך תלויים לפרנסתם נמצאת במשבר ונזקקה לסיוע מהממשל האמריקני, שהנהלת קבוצת ה-NBA שלהם העיפה להם בטרייד לדנבר את הפליימייקר הנערץ צ'ונסי בילאפס תמורת אקדוחן פרוע בדמות אלן אייברסון, ושהטמפרטורה באזור מישיגן גורמת להם לכוויות קור. עכשיו אלו הליונס שעושים להם צרות. קבוצת הפוטבול של העיר רשמה השבוע את אחד ההישגים המחפירים בתולדות הליגה - הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שרושמת עונה שלמה ללא ניצחון, מאז עברה הליגה ל-16 משחקים בעונה הסדירה. אאוצ'.\
במשחק האחרון שלהם העונה הליונס אומנם נלחמו סוף סוף כמו אריות, אבל זה לא ממש עזר להם. גרין ביי ניצחה אותם 21-31, למרות שהמשחק הזה ממש לא קבע עבורה דבר. רוד מארינלי, המאמן שהוביל את הליונס להישג המפוקפק, ניסה בכל זאת למצוא נחמה לאחר המשחק. "ברור שזה לא נעים, אבל יש אנשים שעוברים דברים פחות נעימים מזה. אף קבוצה שמתחרה לא רוצה לעבור חוויה כזו. זה לא כיף". הקוורטרבק דן אורלובסקי, היה קצת יותר נחרץ: " אני לא רוצה להיות חלק מדבר כזה יותר אף פעם בחיי".
למרות שאחרי קצת פחות מחצי עונה כבר היה ברור שהליונס לא הולכים לשום מקום השנה, עדיין ממוצע הצופים במשחקי הקבוצה העונה עמד על 54,497 צופים.
3. 17,469,636 אנשים לא טועים. אגב, קהל ב-NFL. לא ברור אם סימני המשבר כבר כאן, אבל העובדה היא שלראשונה אחרי חמש שנים רצופות נרשמה העונה ירידה בכמות הצופים בליגה. בעונה הסדירה שהסתיימה השבוע, כמות הצופים שהגיעו ל-256 המשחקים עומדת על 17,469,636. כמות הקהל הממוצעת למשחק העונה מסתכמת ב-68,241 לעומת 68,702 בעונה שעברה. איפה זה עומד ביחס לליגות ספורט אחרות בעולם? אפילו לא כדאי להשוות. ה-NFL ממשיכה ותמשיך להיות ליגת הספורט עם ממוצע הקהל הגבוה בעולם. היחידה שמתקרבת אליה היא ליגת הכדורגל הגרמנית, הבונדסליגה, שמעמידה העונה ממוצע של 40,950 צופים למשחק.
וושינגטון רד-סקינס ממשיכה להוביל את הליגה עם כמות ממוצעת של 88,604 צופים למשחק, והיא למעשה קבוצת הספורט עם ממוצע הצופים הגבוה ביותר בעולם במשחקיה הביתיים. התפוסה הממוצעת באצטדיוני ה-NFL עומדת העונה על 97.3%. בסך הכל רשמו תשע קבוצות עלייה בכמות הקהל הממוצעת ב-2008, לעומת 18 קבוצות שרשמו ירידה, בעוד שאצל חמש קבוצות לא חל כל שינוי.
4. יורם ארבל של אמריקה. בחלקם של שדרי ופרשני ספורט רבים בעולם נופלת מפעם לפעם הזכות לקבוע מטבעות לשון שיחרטו לנצח בזיכרון הקולקטיבי. בישראל זה "שפיגל מוסר לשפיגלר" של נחמיה אברהם, "גביע אירופה לתל אביב" של אלכס גלעדי, "ככה לא בונים חומה" ו"הללויה" של יורם ארבל, "מאיר תירגע" של אבי רצון ואפילו ה"רק רשת" של שימי ריגר.
אבל אם אצלנו שדרי ספורט ופרשנים הם בדרך כלל כוכבים לרגע, בארה"ב הם מגיעים לרמה של כוכבי-על. למשל פרשן ה-NBA יובי בראון, פרשן הפוטבול ג'ון מאדן, פרשן כדורסל המכללות דיק ויטל ואולי מעל כולם - שדר ESPN כריס ברמן, שמלבד משחקי בייסבול, גולף, טניס, אירועי דראפט ותקצירי מחציות, מחזיק באחת ממשבצות השידור הכי נצפות בצפון אמריקה - האולפן בן 60 הדקות שקודם ל"מאנדי נייט פוטבול" (המשחק המרכזי מליגת ה-NFL).
ברמן בן ה-53, שחגג בשבוע שעבר 30 שנות עבודה ב-ESPN, הוא כנראה שדר הספורט הכי צבעוני בספורט האמריקני. האיש שהצטרף לרשת הספורט הגדולה בארה"ב רק שבוע אחראי שעלתה לאוויר מתחנת טלוויזיה קטנה ששילמה לו 23 דולר למשמרת, שינה במידה רבה את גישת השדרים והפרשנים לספורט באמריקה. הוא הפך את המשדרים לקלילים, מצחיקים, רווי משחקי מילים ובעיקר מהנים. רחוק מהפרשנויות הכבדות והניתוחים המשמימים ששומעים לא פעם בשידורים. כמעט כל הפרשנים-קומיקאים של היום, למשל מאמן העבר ג'ף ואן גנדי, או שחקן העבר צ'ארלס בארקלי, מחקים במידה רבה את הסגנון הקליל שלו בשידוריהם.
"ספורט הוא בידור ולא מלחמה", נוהג לומר ברמן הקומיקאי-שדר, שחוזהו ב-ESPN אמור להסתיים בעוד כשנתיים. סימן ההיכר שלו במשך השנים הוא עשרות הכינויים המשעשעים שהדביק לשחקנים, אבל מעל הכל הקריאה המלהיבה שלו במהלך אולפן השידורים: ""NFL Primetime.
הירשם לניוזלטר והתראות ספורט