אני צופה בתמונות ההחיות המשודרות בערוצים המסחריים ובהם חיילי צה"ל צועדים בסך - במבצע הכניסה הקרקעית לעזה. תחושת דז'ה- בו ממלאת את גופי, זעם מחלחל וצעקה יוצאת: "האם סרט כאן או מלחמה ?" ומייד מחשבה "רק לא מלחמת לבנון השנייה, רק לא מלחמת לבנון השנייה."
לא למדנו כלום מלבנון
הסיסמה: "תנו לצה"ל לפעול כמו שהוא יודע" מקבלת משמעות מוזרה: האם הדוקטרינות הצהליות המסורתיות היו מאשרות לצלמים מערוצי הטלוויזיה ללוות את צה"ל בפעולתו המלחמתית, תמהני. ולמעשה איני תמה כלל - אני בטוח שלא.
אם צילום הסרטים ושידורם אכן אושר על ידי קודקדי הצבא, והלא מן הסתם זה המצב, אזי קטונתי מלהבין את המטרה. למי זה מועיל בדיוק? האם אנו מצלמים כאן סרט לטלוויזיה? האם זה יפחיד את החמאס? האם זה יחזק את העורף?
מכל הבחינות, זו חלמאות אבל מבחינתי הדבר מלמד על דבר אחד ברור. לא למדנו כלום מלקחי מלחמת לבנון השנייה. לא כמטכ"ל שאמור להפעיל צנזורה על סרטים כגון אלה, לא כעורף שאמור להתנגד עזות לצילומי תקריב אלה ולא כתקשורת שאמורה לגלות אחריות. יש גבולות - וכאן חצינו אותם.
דגלי אש"פ
גבול נוסף שחצינו ועימו נצטרך להתמודד מיד לאחר שנסיים את הקרב בעזה הוא אופן המחאה של אזרחי ישראל הערביים והיהודים שהפגינו נגד הלחימה בעזה. אני מסכים שראוי היה לשקול הפסקת אש, אבל באותה מידה אני גם מסכים שאם הפסקת האש לא הייתה מתממשת אזי לא היה מנוס אלא מלהפעיל את צה"ל בכל עוזו - ואני מתכוון בכל עוזו.
עדיין, אני לא מוכן לקבל את הנפת דגלי פלשתין מצד ערביי ישראל, אני גם לא מוכן לקבל זאת בשם חופש הביטוי. יש גבולות מבחינה לאומית וכאן הגבול נחצה.
המלחמה בעזה תסתיים ואנו נוכל לחמאס, יהיו אבידות אבל ידנו תהיה על העליונה, כי כך אומה צריכה להתנהג כאשר מפציצים אותה אבל מייד כשהקרב יסתיים חלה עלינו החובה לעצור- ולא לרגע - ולחשוב, על מאורעות הלחימה מבחינת תהליכי קבלת ההחלטות שלנו, מבחינת האחדות בקרב המנהיגים שלנו, היכולת שלנו כאזרחים להתאגד ולתמוך בהחלטת המנהיגות שלנו, גם אם היא שונה מהחלטה שלנו אבל עדיין בתחום הסבירות, גבולות חופש הביטוי, הצנזורה הצבאית, ובקיצור אודות הגדרת הציונות שלנו.
הכותב הוא דוקטור לממשל ומשפט ציבורי במכללה האקדמית של תל אביב יפו