בית הדין הרבני הגדול קבע באחרונה, בפסיקה תקדימית, כי גט שניתן בבית הדין הרבני הינו כשר ולא ייפסל, גם אם האישה הפרה בהמשך את ההתחייבויות שעל בסיסן הסכים הבעל לתת את הגט.
מדובר בבני זוג שבהסכם הגירושין, שהיווה את הבסיס להסכמת הבעל לגט, התחייבה האישה שכל ענייניהם יידונו רק בבית הדין הרבני. למרות זאת, לאחר הגירושין היא הגישה תביעה למזונות ילדים לבית המשפט למשפחה. בית הדין הרבני האזורי בת"א הוציא החלטת הבהרה, לפיה "במידה שהאישה פועלת בניגוד להסכמות שנחתמו בהסכם הגירושין ושעל בסיסן סודר הגט, יש בכך לעורר שאלות הלכתיות כבדות משקל על כשרות הגט, בהיותו 'גט מוטעה'".
אלא שהרכב אחר בביה"ד, העורך את הגט עצמו, הוציאו החלטה סותרת, בה נאמר שהגט אינו מוטעה. זאת משום שבמסגרת סידור הגט בבית הדין, מצהיר הבעל בין היתר שהגט ניתן ללא תנאי ושהוסרו כל העיכובים המונעים את תחולתו. גם בית הדין נוהג להבהיר במעמד סידור הגט שתוקפו של הגט לא מותנה בביצוע ההסכם.
בינתיים נישאה האישה בשנית והרתה. הדיינים באזורי הוציאו החלטה נוספת, המבהירה שרק הם רשאים לקבוע אם הגט מוטעה או לא, וכי הדבר ייקבע לפי מעשיה של האישה (קיום/הפרת הסכם הגירושין). לכך השפעה כמובן על הילד שייוולד, משום שאם הגט אינו כשר, הילד ייחשב לממזר.
עצה טובה
בתי הדין הרבניים נטו להחמיר ולהתחשב בדעת מיעוט הפוסקים, הסוברים שאין בהודעת ביטול התניות הגט שמוסר הבעל בעת סידור הגט, כדי לבטל את התניות עליהם הסכימו הצדדים בהסכם הגירושין.
אלא שכעת קיבלו דייני בית הדין הגדול, הרבנים אברהם שרמן, מנחם חשאי וציון אלגרבלי, את ערעור האישה ופסקו אחרת. "הטלת ספק בכשרותו של הגט גורמת לנזקים חמורים ופגיעה במעמדה האישי של האישה ובייחוסם של ילדיה מנישואיה השניים", קבעו. לכן "חובה עלינו לחפש כל דרך להישען על שיטות הפוסקים, שכאשר נמסר (ע"י בית הדין) לבעל שאין כל קשר בין תנאי הסכם הגירושין לבין הגט, ושאת הגט הוא נותן בלא כל התניה שהיא, וכאשר הבעל מודיע שהוא לא יאמר דבר הפוגע בכשרותו של הגט, אין לערער על כשרותו של הגט".
הם פירשו את החלטת בית הדין האזורי כ"עצה טובה" ואזהרה בלבד לאישה, שלא להפר את הסכם הגירושין. הם מתחו ביקורת על התנהגות האישה, ש"הטעתה את הבעל ואת בית הדין בכך שנתנה את הסכמתה וחתימתה 'מהפה אל החוץ'", וציינו שהתנהלות כזו עלולה להעמיק את בעיית סרבנות הגט. *