אין זה סוד שהבדואים הם האוכלוסייה הכי שקופה בארץ. פעם בשנה, כשאנחנו יורדים עם הילדים לאילת או לסוף שבוע רגוע בים המלח, אנחנו רואים כמה פחונים וגמלים ויודעים שמדובר בחלק מהפזורה הבדואית. פעם או פעמיים וודאי גם מצאנו את עצמנו אומרים שאחרי שנגמור עם הבעיה מול הפלסטינים, ואחרי שנמצא פתרון ליחסינו עם האוכלוסייה הערבית-ישראלית, נתמודד גם עם מציאת פתרון לבדואים, החיים בחצר האחורית שלנו.
ובכל זאת, לולא המלחמה בדרום, המדינה אמורה הייתה לסמן השבוע אבן דרך משמעותית ביחסיה מול הבדואים. על שולחן הממשלה תוכנן לעלות השבוע להצבעה אישור דו"ח הוועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, אליעזר גולדברג. כמעט שנה ישבה הוועדה שמינתה הממשלה, קיימה 20 ישיבות, ערכה 4 סיורים בשטח, שמעה 117 מוזמנים והוציאה דו"ח מפורט וקריטי מאין כמותו לעתיד מדינת ישראל וליחסיה מול המיעוטים החיים בה.
בשורה התחתונה, שכמובן עושה עוול לדו"ח המפורט אבל מוכרחת להסתכם לכמה מילים, מונחת ההצעה להכיר ב-46 הכפרים הלא מוכרים שבנגב. כדי שזה יקרה, תאשר הממשלה גם את הקמת הולת"ב, ועדה לנושא התיישבות הבדואים בנגב, שתקצר משמעותית את המסלול התכנוני להקמת אותם ישובים.
האם נערך דיון ציבורי בעד או נגד הדו"ח, שאמור לטלטל - פוליטית, תקציבית, חברתית ועוד - את המדינה? אנחנו לא שמענו.
עדיף בלי מסים ובלי ארנונה
על פי נתונים רשמיים, בשנת 1951 היו בנגב 12,740 בדואים. בסוף 2007, לפי נתוני משרד הפנים, מנתה אוכלוסיית הבדואים בנגב 172,169 נפש - "משמעות נתון זה", מציינת הוועדה, "הוא הכפלת האוכלוסיה כל 13 שנה".
מה המדינה עושה כדי למצוא להם פתרונות מגורים? בעיקר מקימה ועדות על גבי ועדות. במקביל, ב-1968 הוקם הישוב תל שבע, לאחר 3 שנים הוקמה רהט וכעבור 25 שנה הוקמה קבוצת הישובים: חורה, כסייפה, לקיה, ערוער ושגב שלום. במאי 1996 הוחל גם בתכנון והקמה של 9 ישובים נוספים במרחב הנגב עבור הפזורה הבדואית.
רק שבפועל, לא זו בלבד שמעטים הבדואים שבחרו לגור ביישובים המוכרים, בשנים האחרונות נרשמה מהם הגירה שלילית לאחד מ-46 הכפרים הלא מוכרים, שם אין חובות כמו מיסים וארנונה (אולם בהוראת בג"ץ יש בהם שירותים בסיסיים). כתוצאה מכך, אם בשנת 1945 היו בדרום 290 מבנים לא חוקיים, כיום עומד מספרם על 50 אלף. לדברי אברהם דותן, מנהל היחידה הארצית לפיקוח במשרד הפנים, מדי שנה מתווספים אליהם עוד 1,500-2,000 מבנים בלתי חוקיים.
שיהיה ברור: גם במינהל מקרקעי ישראל מבינים שלא מדובר רק בבשורה עבור הבדואים (שלא ממהרים אגב לאמץ את המסקנות). לא מעט אנשים מחכים לחותמת הכשרות על הבנייה הבלתי חוקית - המתנחלים במאחזים הלא חוקיים, הקיבוצניקים והמושבניקים שהקימו אלפי עסקים לא חוקיים ועוד אלפי ישראלים, יהודים וערבים, שחיים כבר שנים על קרקעות שאינם שלהם. אם הסבלנות של הבדואים השתלמה, הם מניחים, כנראה בצדק, שגם יומם יגיע.
שביל הפחונים
האם לכל זה יש קשר למלחמה בעזה? מבלי להיכנס כמעט לפוליטיקה, ולמרות (ואולי בגלל) האחוזים המרשימים של מתפקדי המפלגות הגדולות המגיעים מהמגזר הבדואי, צריך להכיר גם את הפרובלמטיות במסירה רשמית של כל כך הרבה קרקעות.
נכון שאנחנו מאוד אוהבים לחלק את הארץ לצפון ולדרום וגם לחתוך אותה בכבישי אורך עצומים, אבל כדאי לדעת שרצועה ברורה חותכת את ישראל ממזרח למערב. מצפון רצועת עזה ועד דרום הר חברון, קנתה לה הפזורה הבדואית אחיזה רצופה - שביל של ישובים ופחונים החוצה את ישראל במרכזה. מי שחלם על "גשר השלום", שיחבר בבוא היום בין עזה ליו"ש, יכול בתצ"א פשוט לראות כבר היום את סימון התוואי.
אבל מה בין הבדואים, המשרתים בצבא ונחשבים לאזרחים מלאים של מדינת ישראל, לבין הפלסטינים? ראשית, רובם המוחלט של הבדואים בדרום אינם משרתים בצבא. שנית, גם הם קוראים לעצמם פלסטינים. שלישית, כ-15 אלף נשים מעזה בחרו במהלך עשרות השנים האחרונות לעבור לחיות בנגב (מה שמסביר בין היתר את הצמיחה המדהימה בשיעור הבדואים). ביניהן, בין היתר, 3 אחיות של ראש ממשלת החמאס, איסמעיל הנייה. *