בקצה השוק הישן של עפולה עומד מגרש ריק ומגודר ובו שלט, המבשר חגיגית שכאן יוקם מרכז מסחרי, יוזמת חברת הבנייה, בר ובניו. אישורי הבנייה התקבלו וכל שנותר הוא לקבל היתר לכרות עץ אחד, אקליפטוס ישיש העומד במרכז המגרש, "עוד מימי ייבוש הביצות", לשון הדיווחים המקומיים.
לאחרונה התקבל גם ההיתר הזה. בבוקר שבו התארגנו הפועלים מסביב לעץ כדי לכרות לו בור, החלו תושבי השכונה למחות, ופקיד יערות של קק"ל שהוזעק למקום ביטל את ההיתר. היזמים ערערו לפקיד היערות הארצי, אך זה השאיר את האיסור על כנו. עבודות הבנייה הוקפאו, והפרשה התגלגלה עד בג"ץ, שם יוכרע גורלו של האקליפטוס.
מצבים כאלה שואף למנוע התיקון לחוק תכנון ובנייה, שאושר בקריאה שנייה ושלישית בחודש שעבר, ושייכנס לתוקף בחודש מאי. "כיום, מה שקורה הוא שקודם מאשרים תוכניות בנייה, ורק אחר כך נזכרים בעצים", מסבירה נירית לוטן מהמחלקה המשפטית של אדם טבע ודין. "החוק החדש מחייב להביא בחשבון את העצים עוד בתהליכי התכנון, מתוך כוונה לצמצם את הכריתות".
התיקון לחוק גם מרחיב את רשימת העצים המוגנים בישראל, מעדכן את פקודת היערות, ומחייב מי שכורת עץ (באישור) - לנטוע עץ אחר במקומו. יוזם התיקון, ח"כ אופיר פינס (עבודה), הצהיר לאחר אישורו כי "מדובר במהפכה ירוקה בתחום הנדל"ן", ורבים משומרי העצים ברחבי הארץ מסכימים איתו. אך האם אכן יביא החוק לשינוי? האם מעתה ייאלצו כרישי הנדל"ן לבנות תוך התחשבות בעצים ולמרות העלויות הנוספות?
כאן כבר צצים ספקות. הבעיה, אומרים המפקפקים, נעוצה ביכולות הפיקוח של גופי האכיפה, לצד ההשפעה שממנה נהנים בעלי עניין בעיריות השונות ובמשרד החקלאות. לכן, לפחות בעתיד הנראה לעין, נדמה כי את ההגנה היחידה לעצים ימשיכו לספק רק אזרחים שאכפת להם, שהחליטו לא לשתוק ולצאת למאבק גם כשהדבר עולה כסף וגוזל זמן. הנה סיפוריהם. *
מכללת רופין | הגינה נמכרה
לפני שבועות אחדים התכנסו 50 מבני משפחת צירקין בחוות הנוי הסמוכה למדרשת רופין שבשרון לחשיפת שלט המציין את פועלם של סב המשפחה, דוד צירקין צפריר, ושל רות בנימין, שהקימו את החווה. "הרבה שנים רצינו להציב שלט והשנה קק"ל סייעה", מספרת צפרירה דותן, בתו של צירקין. החווה, שהוקמה למטרת אקלום צמחי תרבות בישראל ב-1949, מתהדרת בכ-2,500 מיני צמחים, ביניהם 500 עצים ממינים נדירים, ומספרת את סיפור תרבות הגינון בישראל.
אליהו לוי, מנהל החווה זה שלושים שנה, מספר על כמה מיני עצים שייבא ציריקין מהעולם, ביניהם עץ הלקוודמבר מסין, שלו שלכת בצבעי אדום צהוב ובורדו, הסטנקרפוס האוסטרלי שמיתמר לגובה של שמונה מטרים, ועוד ועוד. כמו כן ישנו בחווה אלון כבן מאתיים שנים.
העצים הללו עומדים במרכזו של מאבק משפטי. "במהלך הסיור בחווה", נזכר ברק פניני, נכדו של המייסד, "סיפר לנו חזי מולא, מנכ"ל ארגון גננות ונוף בישראל, כי השטח עומד במרכז מאבק משפטי, לאחר שקבוצת יזמים רכשה את מדרשת רופין וטוענת כי הגן הוא חלק ממנה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמענו על כך, והגבנו במין השתוממות. כולנו שאלנו על מה ולמה, ואיך זה ייתכן".
לצדדים גרסאות שונות, ושניהם מתעקשים כי הם יטפחו טוב יותר את הצומח בחווה: "25 שנים אנחנו מפעילים את החווה והיום אומרים שאנחנו פולשים", אומר מולא. "ב-1984 החווה הועברה, תוך חתימת חוזה מול משרד החקלאות, לידי הארגון לגננות ולנוף. היזמים טוענים ששטח החווה רשום במינהל מקרקעי ישראל כחלק מהמכללה, כך שישנם שני הסכמים ופנינו להליך משפטי שיכריע. היזמים אומרים שיגישו תוכניות לשמירת השטח כירוק, אך הם לא מתחייבים לשמור עליו במתכונת הנוכחית".
במהלך סבב שיחותיו הבהולות לגורמים השונים, ביקש פניני לקבל התחייבות שהחווה תישמר במתכונתה. "שוחחתי חצי שעה עם נציג היזמים, זיו גבע, וביקשתי התחייבות בכתב והוא ענה שיחשוב על זה. אני מאוד מכבד אותו, אבל עד היום הוא לא חזר אליי".
דוד ליטבק, מנכ"ל המדרשה ומי שמייצג את היזמים, עונה בתלונות משלו: "הגן הבוטני נמצא במצב רחמנא ליצלן. ארגון הגננים טוענים שקיבלו אותו ממשרד החקלאות, אך השטח מעולם לא היה שייך לו. הצעתי לארגון, עוד בשנת 2002, להסדיר את הבעלות ולהתחייב בתמורה כי רווחי המשתלה המסחרית שהם מפעילים בצמוד ישמשו לתחזוקת הגן בלבד ולא לצורכי העמותה. הם סירבו, ופנו למסלול משפטי.
"אנחנו נשמור על הגן מתוך מטרה לשמור על הצביון הירוק של רופין", עונה ליטבק לשאלת גורל העצים. "כך נוכל להרוויח ממנו ערך מוסף, אך לא נרוויח ממנו שקל. נהפוך את הגן למקום שיסעו אליו בשבתות מכל הארץ, ונממש את הפוטנציאל האדיר שיש לו".
"אני כבר שנים מטפח את המקום מהנשמה", אומר לוי. "החשש שלי הוא שעל אף שהיזמים אומרים כי לא יפגעו בחווה, בחלוף הזמן, כשההד הציבורי ידעך הם יוכלו לעשות מה שהם רוצים, ואולי יחסלו את החווה למטרות נדל"ן".
"פתאום" העצים התייבשו
לפני כחודש וחצי יצא יונתן סבן לצעידה שגרתית על קו החוף, במסלול העובר בשדרת אשלים ותיקים בחוף הדקל. הפתיע אותו שלמרות השעה המאוחרת, חמישה פועלים עם כלי עבודה התארגנו סמוך לאשלים.
"שאלתי אותם למעשיהם, והם ענו שיש להם אישור מקק"ל ומעיריית נהריה", מספר סבן. "אמרתי להם, 'גם אלוהים לא יכול לתת לכם אישור לכרות את העצים האלה', וטסתי הביתה. התקשרתי לאורית רייך, יו"ר העמותה לאיכות חיים בנהריה, לאיש קק"ל ולמשטרה. אחר כך רצתי לשדרה, אבל כשהגעתי כבר נגדעה חלקה די גדולה". למקום, מספר סבן, הגיעו שוטר, איש קק"ל ויזם שבונה מלון ומבקש לכרות את האשלים.
"היזם אמר שיש לו אישורים מקק"ל ומהעירייה, אבל האישור שקיבל היה על גזימה קלה, לא על כריתה. הוא לא שם עלינו קצוץ. איש קק"ל ביקש להחרים לו את האישור, היו דין ודברים, והם הפסיקו את העבודה", מספר סבן. בזאת לא תמה הפרשה. סבן מספר כי הוא ממשיך בהליכותיו לאורך השדרה, וכי שם לב לכך שהעצים שניצלו מתייבשים במהירות. "ממש רואים איך העצים הופכים לצהובים, וכשמתקרבים אליהם רואים שהם גוססים. זאת הייתה שדרה משגעת - ירוקה ויפהפייה. העצים האלה שם עוד לפני שאני נולדתי, עוד לפני שהיזם הזה בכלל נולד. התקשרתי מיד לאיש קק"ל, והתרעתי על כך שמישהו פוגע בעצים, אבל הוא לא טיפל בנושא. חצי מתושבי נהריה עושים בשדרה הזאת הליכות, רואים מה שקורה, מתרגזים, אבל חוזרים הביתה לחיים שלהם.
אני איש טבע, ומעצבן אותי שפוגעים בסביבה ושלוקחים מהאזרחים את הזכויות. לא ישנתי לילות מהסיפור הזה, ממש נהייתי חולה, התאכזבתי מקק"ל ומהעיתונות המקומית. האבסורד הוא שצריך היה לתבוע את האיש הזה, אחרי שכרת עצים ללא אישור. אבל אין אכיפה ואין כלום, הכול נראה כבר אבוד". היזם סירב להגיב.
ירושלים - נאמני האילנות יוצאים למאבק
מירה משולם, 64, תושבת ירושלים, נזכרת בסיפור שהתרחש בעירה לפני 15 שנים; "ברחוב בן-מימון הייתה שדרת חרובים עתיקים שהעירייה רצתה לכרות, בטענה שהם חולים. בעלת גלריה ברחוב שמעה על זה והחליטה להילחם למען העצים; היא הביאה, על חשבונה, מומחה שסתר את טענת העירייה וקבע שניתן לשקם את החרובים בשדרה. בסופו של דבר העירייה חזרה בה, וראה זה פלא - החרובים העתיקים חיים עד היום".
15 שנים אחרי, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק שהפעם - ללא סוף שמח: שלושה עצי אקליפטוס, בני עשרות שנים, נכרתו בתירוצים דחוקים כדי לאפשר הקמת מתחם חניה במרכז העיר. משולם הזועמת גיבשה בתגובה קבוצה הקוראת לעצמה "נאמני האילנות", שמטרתה למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד.
משולם, ביולוגית במקצועה ועורכת עיתון הקהילה הירושלמית של החברה להגנת הטבע, מסבירה שהקבוצה שלה שומרת על עצים עתיקים בירושלים. "רק השנה הכרזנו על השם, אבל אפשר להגיד שכולנו פעילים כבר עשרות שנים. התושבים תמיד פנו אלינו כשזיהו פגיעה בעצים וביקשו שנעזור. עכשיו אנחנו רוצים להגביר את הקצב ולהרחיב את הפעילות".
לקראת סוף ינואר מתכננת הקבוצה לערוך יום עיון, שמטרתו לגייס אנשים נוספים לפעילות. "נכון להיום, הקבוצה מורכבת מעשרה תושבים ומאנשי החברה להגנת הטבע. אנחנו רוצים שגם תלמידי בתי ספר ותנועות נוער יהיו מעורבים, כי ככל שהדור הצעיר מודע יותר - כך הם יהיו אזרחים אחראיים יותר.
"זו לא רק גחמה; צריך להבין שהעצים הבוגרים הם נכס, הם חלק ממנגנון שלם; הם פולטים חמצן, מחזקים את הקרקע, מווסתים את חום העיר, וכמובן נושאים מטען היסטורי. ביום שיבינו את ערכם האמיתי של העצים זה ייכנס גם לחישובים הכלכליים".
תל-אביב מי כרת את חורשת נווה עופר
"הגזעים של עצי הזית עדיין זרוקים פה", אומר ראובן עובדיה, תושב שכונת נווה עופר בדרום תל אביב. "כואב הלב. מאחורי הבניינים שלנו יש חורשה ובה משאבת מים. כשנבנו נתיבי איילון סמוך לשכונה, בנו בין הבתים לכביש חומה, אך השאירו את החורשה. אחרי כמה שנים החליטו להרחיב את הכביש בשביל פסי הרכבת, אז הרסו את החומה ובנו אותה שוב, אבל עדיין נשארה לנו החורשה. ואז, לפני שלושה שבועות, הגיעו טרקטורים והתחילו לחפור. חשבנו שאלה עבודות ביוב או ניקוז, אף אחד מהשכנים לא הבין במה מדובר. למחרת כבר הציבו גדר עם סמל העירייה, ובסוף גם עקרו חלק מהעצים בחורשה".
החורשה, מספר עובדיה, שימשה את ילדי השכונה בחגיגות ל"ג בעומר, את שבט הצופים שנהג לצאת לא"ש לילה בין העצים, את ילדי הגן, ובכלל תרמה לאיכות חייהם של התושבים, שלרוע מזלם בתיהם צמודים לנתיבי איילון. לדבריו, "בקיץ היינו, השכנים, יושבים מתחת לעצים, בשיא הכיף. נפגשים, שותים בירות ומדברים. כשהייתי פותח חלון הייתי רואה ציפורים מקננות, והיו צומחות אפילו כלניות. היום אני פותח חלון ורואה את החומה של איילון. לפני שמונה חודשים, בישיבת ועד שכונה, הבטיחו שיבנו בחורשה שבילי אופנים וספסלים, במקום זה הרסו אותה. לפחות שיידעו אותנו ושיבקשו הסכמה; אנשים קנו פה בתים. אז מה אם זה דרום תל אביב, נווה עופר זאת לא שכונה? תמיד היא הייתה מוזנחת, והפעם ממש הפקירו אותה".
את התשובה לפשר כריתת העצים לא קיבלו התושבים. "יד אחת ברשות העירונית לא יודעת מה היד השנייה עושה", אומר גיא נרדי, מרכז קהילת החברה להגנת הטבע בתל אביב, המלווה את הפרשה. "פנינו לעירייה ולנתיבי איילון, אבל אף אחד לא יודע לתת תשובה", מתאר עובדיה. "הגיעו לכאן מאגף שפ"ע, אמרו שיטפלו בזה, אבל רק צילמו והלכו. ממחלקת המים ענו לנו שלקחו פה דונם ובונים מעקה בטיחות למשאבת המים. מאיתנו ממש עושים צחוק, אבל מה עשו העצים המסכנים? הם כבר עשרות שנים פה".
בימים אלה בודק עובדיה, בשם השכנים, אפשרות לתביעת נזיקין בגין כריתת העצים ולדרישה להרוס את הגדר. "לקחו לנו את הטבע ומישהו צריך לשלם על זה. שיחזירו לנו את החורשה", הוא דורש.
עיריית תל-אביב בתגובה: "קיימת באר מים שהייתה מגודרת בגדר ישנה, שחלק גדול ממנה הוסר עקב עבודות בנתיבי איילון. על-פי דרישת משרד הפנים מחויב תאגיד המים לדאוג לביטחון מקורות המים ולהקיפם בגדר ביטחונית תקנית. בעת הקמת הגדר החדשה לא נעשתה כל פגיעה בעצים, ותוואי הגדר אף שונה לאור הימצאותם במקום".
גט כריתות
יותר ויותר פקידים מוסמכים להחריב עצים, כחלק ממדיניות משרד החקלאות. על מתן היתרי כריתה אחראים פקידי היערות האזוריים בקק"ל הכפופים למשרד החקלאות. בשלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל-אביב וחיפה - ממלאים את הפונקציה עובדי עירייה שהוסמכו לכך.
לאחרונה הצהיר שר החקלאות, שלום שמחון, כי בכוונתו להרחיב את מודל פקידי העירייה המוסמכים לערים נוספות. בעקבות זאת יגישו בקרוב עמותת טבע ודין והתוכנית לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, עתירה לבג"ץ, בטענה לניגוד עניינים.
"בשלוש הערים הגדולות פקידי היערות מקבלים את שכרם מהעירייה, ובדרך כלל ממלאים במקביל תפקיד נוסף. בתל-אביב, למשל, פקיד היערות הוא גם מנהל אגף שפ"ע. זה מצב המוביל לניגוד עניינים", אומרת עו"ד לוטן. "לרוב, הסיבה לבקשת היתר כריתה היא תוכניות בנייה ופיתוח שלעיריות יש אינטרס טבעי במימושן. במקרים אחרים אלה פרויקטים שהעירייה מקדמת בעצמה. סיטואציה כזו מקשה מאוד על פקיד היערות לקבל החלטה הנוגדת את אינטרס העירייה".
בעייתיות נוספת שמתארת לוטן היא בהיעדר נוהל: "משרד החקלאות הוציא לא כבר נוהל המפרט את תהליכי מתן היתרי כריתה, אך בנוהל כתוב במפורש שהוא אינו חל על פקידי היערות בערים הגדולות. לגביהם אין נוהל אחיד".
משרד החקלאות בתגובה: "בימים אלו בוחן המשרד את האפשרות לחייב את הרשויות המקומיות להגיש מדי שנה תוכנית כריתה שנתית ישירות לפקיד היערות במשרד החקלאות. התוכנית תאושר, על-פי הקריטריונים, על-ידי המשרד, או על-ידי פקידי היערות של קק"ל. בדרך זו, קבלת ההחלטות אודות בקשות כריתה של רשויות מקומיות תבוצע על-ידי פקיד יערות חיצוני. החלטות לגבי יזמים פרטיים, תושבי העיר וכדומה, יתקבלו על-ידי פקיד היערות העירוני".