המלחמה בעזה יצרה בישראל תחושה סובייקטיבית שהפעם העולם "קצת פחות" נגדנו מבדרך-כלל, במיוחד בזמנים שבהם פעולות של צה"ל מקבלות את התיאור "פשעי מלחמה" בתקשורת העולמית, במעין גינוי אוטומטי.
זה כמובן לא החל בזמן האחרון, ועוד זכור המשפט של דוד בן-גוריון, שאמר פעם בנחישות אופיינית, "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". המשפט הזה שימש לא פעם כסיסמה של ההנהגה הישראלית במקרים דומים למצב שבו מצאנו את עצמנו בצהרי שבת לפני שבועיים, עת החל מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה.
בעבר, במקרים דומים, התקשורת הזרה מילאה תפקיד בולט בהעברתן של תמונות הילדים הפלסטינים הפצועים והמדממים אל בית החולים נטול המשאבים. התמונות הקשות האלה הועברו אל הסלון של הצופים בפריז, בלונדון ובאטלנטה, והמראות לכאורה, "דיברו בעד עצמם", ונגד ישראל, כמובן, שהואשמה שוב ושוב כי היא מפעילה כוח "בלתי סביר" כלפי אוכלוסייה אזרחית וגורמת להרג של חפים מפשע.
הנרטיב הפלסטיני דבק בהצגת המאבק של החלש, הנכבש, נטול הזכויות הבסיסיות, כשהוא משתמש במדיה העולמית לייצג את הסיור העצוב הזה בגילומו של ילד או של דמות חסרת אונים אחרת, מול מכונת מלחמה אדירה של שריון וכוחות רגלים מאומנים היטב. האהדה הבינלאומית נתונה לרוב לפלסטינים, שגם מקבלים יותר זמן מסך לספר בו על הסבל שלהם.
לדעתו של ד"ר רון שלייפר, חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן ומומחה ללוחמה פסיכולוגית, בהחלט יש שינוי מגמה בקרב הכתבים הזרים ביחס לסיקור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מצד שני, שלייפר לא רואה בשינוי הזה משהו בעל משמעות מרחיקת לכת בעולם שבו הנרטיב הפלסטיני אומץ למעשה על-ידי הכתבים הזרים המוצבים בארץ.
"זה לא שינוי. זו תופעה", אומר שלייפר. "להערכתי, הסיבה היא מאוד פשוטה. במישור האידיאולוגי, כולם רוצים להפיל את שלטון חמאס, כולל בעולם הערבי. במישור הטכני, ישראל מנעה, או לפחות צמצמה מאוד את המעבר של התמונות, ובכך היא שלחה מיד את המומחים באקדמיה לכתוב מחדש את הקורסים שלהם בתקשורת המונים, כולל אותי, אגב. כי אני האמנתי תמיד שהמצב הטכנולוגי החדש לא יאפשר צנזורה, שהצנזורה מתה. אלא שעכשיו מתברר שהצנזורה לא מתה, והיא אפילו אפקטיבית".
הצנזורה עדיין רלוונטית
למעשה, אפשר להבין מכך, שחופש הפעולה היחסי שישראל זכתה לו ב-12 הימים הראשונים של המלחמה, נובע קודם כל מהגינויים הרפים שהגיעו מהקהילייה הבינלאומית. אבל זה לא כל הסיפור. יש מעבר לאינטרס הפוליטי שמחבר הפעם בין גורמים מתונים בעולם הערבי, כולל אבו מאזן, לאיחוד האירופי ולארצות-הברית של סוף ימי בוש - הרצון להכניע את חמאס ולסלקו מהזירה המזרח-תיכונית.
הפעם, בניגוד לעימותים קודמים, מסכי הטלוויזיה בבתים במערב לא התמלאו כבר מהיום הראשון בתמונות זוועה שהכילו את המסר ש"צריך לעצור את ישראל", מה שלא הפך כל-כך מהר לקריאות של המדיה בעולם, ואיתה של דעת הקהל, ללחוץ על המעצמות "למנוע אסון הומניטרי בעזה".
איך קרה הנס הזה? האם הכתבים הזרים שמסקרים כבר שנים את הסכסוך תוך העדפה של הצד הפלסטיני, שינו גישה? התשובה המתבקשת היא, במיוחד לאור הסקירה של תחנות הטלוויזיה בצרפת ובבריטניה (ראו מסגרת), היא שלא התקשורת עשתה פניית פרסה, אלא האנשים שישראל מעמידה מול הכתבים הזרים.
מבחינתו של שלייפר, יש מישהו שראוי לשבחים על העניין הזה. "רואים פה את טביעות האצבע ואת ההנחיות של אבי בניהו, שהוא אחד הגיבורים של המלחמה הזו". בניהו הרוויח את המחמאות הללו בזכות גישה תקיפה שהוא ניסה הפעם מול הכתבים הזרים.
"כל אדם מטבעו משתחווה לשררה, וזה כולל גם את כתבי החוץ", מסביר שלייפר, "וזה למרות שהם דווקא הצליחו כל-כך הרבה שנים שזה יהיה ההיפך, שהממשלות בישראל ישתחוו להם. אבל ברגע שהגורמים הרשמיים הציגו בפניהם עמדה ברורה ומוצקה, ושידרו שיש כאן הפעם ממשלה שיודעת מה שהיא רוצה, אפילו כתבי החוץ צמצמו את הקיטורים שלהם למינימום".
* ביום רביעי כבר נתנו אישור לכתבים זרים להיכנס לעזה, ומיד החלו להגיע לסוכנויות הגלובליות תמונות זוועה בסגנון הישן.
"על זה צריך להודות לבג"ץ. צריך גם לזכור שהלחצים מצד המערכות הם בלתי-אפשריים. הרי האנשים האלה, כתבי החוץ, עולים הון עתק לאלה ששלחו אותם, והם צריכים לספק את הסחורה. אז עד יום רביעי הם רק סיפקו צילומים ממרחק של הבזקים ועשן. מעט תמונות והרבה מאוד מלל".
* אבל בכל זאת, עם טלפון סלולרי ואיש קשר בתקשורת הזרה, כל אזרח עזתי יכול להעביר את התמונות החוצה.
"זה נכון בתיאוריה, אבל בפועל, הפעם, זה לא התממש. זו הסיבה שאני חושב שהרבה תיאוריות יידרשו לעבור התאמה למה שראינו בימים האחרונים. אני בוודאי לא רוצה לתת עצות לחמאס מעל דפי העיתון, אבל מה שקורה הוא שהאיכות של תמונות כאלה היא כל-כך נמוכה, שזה ממש לא בר-שידור, למעט מקרים שבהם החומר מאוד מיוחד ונדיר".
* מה לגבי הנרטיב שהתקשורת הזרה הציגה במשך שנים בפני הצרכנים שלה, שאנחנו גוליית והפלסטינים הם דוד המסכן שיש לו רק את האבן כנשק, האם זה השתנה?
"המלחמה הזאת מאוששת את התזה הישנה שלי, שאין פה עניין של סנטימנטים, אלא בעובדה שמי שיספק את התמונות המרגשות ביותר, האיכותיות ביותר, הוא זה שיזכה בתשומת לבה של המדיה".
אין צילומים - אין סיפור
שלייפר מסביר שבהתאם למדיניות החדשה של ישראל, החלו להציף את הכתבים הזרים במידע שהגיע מדובר צה"ל, "כולל הרבה מאוד חומרי מודיעין 'מולבנים' - צילומים ממזל"טים שהוכיחו שישראל תוקפת במקומות שבהם חמאס יורה, ומה לעשות שהוא יורה מתוך אוכלוסיה אזרחית?"
* כל-כך פשוט לנצח בקרב הזה?
"כן, הכלל הוא פשוט מאוד: אין צילומים - אין סיפור. מי שיוציא את הצילומים קודם, ישלוט בסיפור. זו ההזדמנות של ישראל להוציא רע את חמאס, שיורה מתוך ריכוזי אוכלוסייה, להראות את העשן שיוצא שם מפיצוצי המשנה. זה מחזק את התמה הזו שאומרת שחמאס הוא ארגון שיורה תוך שהוא מסתתר מאחורי ילדים ויורה בכוונה מתוך בתי ספר".
המצב שבו פרצה המלחמה בזמן שבו נמנע מהכתבים הזרים לסקר את האירועים מעזה עצמה, העניק לישראל יתרון. "זו הזדמנות פז לחשוף את השיטה שבה יורים מבתי חולים ומבתי ספר תוך ידיעה שאנחנו נירה אל מקורות הירי, ואז הם רצים להראות לתקשורת הזרה כמה הם מסכנים", מבאר שלייפר. "בעבר לא יכולנו לעשות את זה, כי התמונות היו שלהם, של הנפגעים. היום בזכות הטכנולוגיה, אנחנו יכולים שוב לשלוט בסיפור".
* אז בעצם היתרון התעמולתי שלנו לא נובע משינוי של העדפה בקרב התקשורת העולמית, אלא כי טכנית הצלחנו לשים פילטרים במקומות הנכונים?
"בהחלט, לוקח עשרות שנים לבנות נרטיב. פעם הוא היה שלנו, אבל ב-20 השנים האחרונות ויותר, הפלסטינים עבדו כדי לשנות אותו יום-יום ושעה-שעה. לעצב את הנרטיב או את ה'סופר-סטורי' לוקח זמן רב".
נראה כי מי שחיסל את היתרון הזה של ישראל הוא בית המשפט, שדרש מהמדינה ביום רביעי להתיר את כניסתם של הכתבים הזרים לתוך השטח. "עכשיו, תודות לבג"ץ, הכתבים יכולים לסקר את הזוועות באיכות טובה, כפי שהם יודעים", אומר שלייפר ומצביע על העניין הזה כאלמנט מכריע שבעצם החל את הספירה לאחור לקראת הפסקת אש.
* האם ייתכן שמרגע שהכתבים הזרים נכנסו, גבר הלחץ על ישראל להסכים להפסקת אש?
"באופן טבעי, הדרישה הזו מגיעה דרך דעת הקהל. הקהל מקבל את התמונות מהמלחמה, והוא בתורו, לוחץ על הדרג הפוליטי שלו, ואז סרקוזי ואחרים באים לדרג הפוליטי אצלנו, ואז הצבא והממשלה מתחילה להשמיע ביטויים כמו 'חלון זמן מתקצר' ועל 'שעון החול האוזל' ביחס להמשך הפעולה. כולם ידברו בהבעת פנים חמורת סבר על הצורך להיענות לדרישה של הקהילה הבינלאומית, ואז המנהרות יחדשו את ימיהן כקדם".
* עד יום רביעי היה נראה שהקריאות של האמריקנים והאירופים להפסקת אש היא משהו שנאמר מהשפה לחוץ.
"נכון, וזה כשהממשלה חופשייה מדעת הקהל, ויש את דמדומי הממשל היוצא בארצות-הברית והכריסטמס - הכול עבד הפעם לטובתנו. אגב, באינתיפאדה הראשונה, ב-1987, זה גם נפל על כריסטמס, ואז זה שיחק לידי הפלסטינים. התקשורת בעולם הייתה פנויה לעסוק בהם, כי לא היו הרבה חדשות אחרות, בגלל החג".
* אז בעצם העולם לא התחיל לאהוב אותנו פתאום.
"לא, ממש לא. העולם הנוצרי מתעסק ביהדות כבר אלפיים שנה ותמיד פוזל לראות מה היהודים עושים עכשיו. זה לא השתנה, עכשיו פשוט זה נעשה על המסכים בתוך הבית. גם מפת האינטרסים לא השתנתה, להיפך, היא רק החמירה. המוסלמים באירופה רק מתחזקים והכוח היהודי, גם בארצות-הברית, נשחק יותר ויותר. וכאן גם הביטחון העצמי של המוסלמים הופך את זה לנבואה שמגשימה את עצמה".
* ואין סיכוי שההתחזקות של המוסלמים בתוך מדינות המערב תוביל להתקרבות לצד שלנו?
"אתה מתכוון שהם יהפכו לפרו-ישראלים, בבחינת האויב של אויבי הוא ידידי? יכול להיות, זו תזה ששווה בדיקה, כמו ששווה לבדוק למה התמיכה בישראל עולה באיטליה דווקא, והעוינות לישראל בבריטניה מתחזקת. אבל הכי חשוב להבין שהאימוץ של העמדות הפלסטיניות הוא תוצאה של עבודה סיזיפית שהם עושים, מאז שערפאת דיבר באו"ם, ב-1974. מערך ההסברה שהם בנו בשנות ה-70 היה גדול יותר מהפריסה של הנציגויות הרשמיות של משרד החוץ הישראלי.
"אש"ף פרש אז נציגויות בכל העולם, מאפריקה ועד ארצות-הברית דרך אירופה, בכל בירות המערב. אצלנו סומכים על דמויות כמו אוריאנה פלאצ'י המנוחה, שחושפים את חולשתו של הצד הפלסטיני, ומחכים שזה יפעל לבד. העניין הוא ששום דבר לא 'בא לבד', והגישה שהפגנו הפעם מוכיחה זאת".