זיכרון הוא מנגנון האמור להישען על עובדות ולא על צבעים. יש השקפת עולם ונוסטלגיה כתומה ויש כחולה. אין ממצאים צבעוניים. לצורך דיון רציני - נתונים ומספרים, כן. גוונים, לא.
הזיכרון הכתום מתאמץ לשכנע בימים אלה שההתנתקות מעזה הביאה עלינו את כל הצרות. מבלי להידרש כעת לשאלות הבסיס, מתי נוסד החמאס בעזה, תחת שלטונו של מי, בעידודו של מי ונגד מי - כדאי רק להזכיר ששנים לפני ההתנתקות היה הנגב נתון למטחי רקטות. לא במקרה מדברים תושבי הדרום על שמונה שנות סיוט ולא על שלוש.
כבר ב-2003 נפל קסאם ליד בית החרושת קרלסברג באשקלון. מ-2004 ועד ההתנתקות היו לנו תשעה הרוגים ועשרות רבות של פצועים בנגב, בתוך הקו הירוק. משנת 2000 ועד ההתנתקות בקיץ 2005, על-פי נתוני דובר צה"ל, היו לנו 149 הרוגים ומאות פצועים ברצועת עזה.
ההתנחלויות בעזה סחטו את צה"ל והכריחו אותו להקצות להגנתן בין תשעה ל-11 גדודים, תלוי בתקופה. ספק רב אם המבצע הנוכחי, בעוצמתו זו, יכול היה להתבצע כשברצועת עזה פזורות עשרות התנחלויות. ספק גדול אם החבל המדיני שניתן לישראל לפעול, היה ניתן בכלל.
מנהרות ההברחה פעלו גם תחת השלטון הישראלי. בחודש מאי 2004 יצא צה"ל למבצע "קשת בענן" שתכליתו היתה לפגוע במנהרות ההברחה בציר פילדלפי. גם כניסה קרקעית איננה כורח חדש או המצאה של העת הזו. בספטמבר 2004, כשנה לפני ההתנתקות, נכנסו כוחות גדולים לג'בליה, בית חנון, בית להיה, במבצע שכונה "ימי תשובה", שבסופו ספרו הפלסטינים 133 הרוגים.
בגבול הצפוני כמו בגבול הדרומי. חיזבאללה לא נולד אלא לאחר הכניסה הישראלית ללבנון, ב-1982. כאשר ישראל יצאה, או התנתקה, מלבנון במאי 2000 - היה כבר חיזבאללה ארגון טרור מגובש עם אלפי טילים, שכיסו את כל אזור חיפה, המפרץ והקריות.
בעזה, בדיוק כמו בלבנון, לא היציאה, או ההתנתקות, היתה הבעיה - אלא הכיבוש הממושך, ההשתהות הארוכה שם, רבת השנים.
הפוך, ביבי, הפוך
מערך הדוברות של ביבי נתניהו הפיץ השבוע לעיתונאים ציטוטים של נתניהו, המזהיר מפני ההתנתקות וממה שעלול להתחולל בעקבותיה ברצועת עזה. דוברים הם עם חרוץ בדרך כלל וכשישנם רבים על תא שטח קטן, הם עושים מאמץ מוגבר לבלוט ולהצטיין. המאמץ הזה גרם, הפעם, עוול גדול לקליינט. משום שהוא גירה כתבים לאמץ את זיכרונם הארכיוני, למי שיש, ולהתגלגל בגוגל, יש לכולם, ולהיווכח שהיו אף היו ציטוטים אחרים, הפוכים ממש, והיו הצבעות הפוכות בעליל.
נתניהו תמך בהתנתקות מעזה. כל מבוקשו היה לקיים משאל עם שאמור היה למנוע קרע בעם. להלן דוגמיות אחדות מתוך שלל הדוגמאות. בטקס הרמת כוסית לראש השנה, בלשכתו במשרד האוצר, ספטמבר 2004, הוא אמר כך: "תהיה התגייסות של הציבור וגם אני אפעל לשכנע בעד ההתנתקות". בוויכוח רועש בכנסת, הוא התקוטט עם הח"כ אורי אריאל, פנה אליו מעל הדוכן ואמר לו בפסקנות, בערך כך: שלא תהיינה אי הבנות, כשיהיה משאל עם, אני אעבוד קשה ואפעל לשכנע בעד ההתנתקות!
ביבי הצביע בקבינט בעד הסדרי פינוי-פיצוי. הוא תמך בהתנתקות בישיבות הממשלה. הוא הצביע בעדה בכנסת בקיץ 2004.
אמי הגנרלית
צוות הקמפיין של ציפי לבני בדק ומצא שהיא מאבדת קולות לליכוד, שהיא לא לוקחת מהימין. הצוות קיבל החלטה, אסטרטגית קוראים לזה, להפוך אותה לימנית. לעטות עליה תחפושת. במילותי שלי: להמשיך להיקרא ציפי לבני אבל להישמע כמו לימור לבנת.
לבני החדשה מצייתת להנחיות בקפידה וממלאת את התפקיד על הצד הטוב ביותר, לא רק בתכנים, גם בהבעות, באינטונציה, בהילוך נמרץ, בהנפות ידיים.
המלחמה מספקת לה תפאורה טובה, כמעט מוזמנת, ותאורה רצויה. היא בעד מכת מחץ נמשכת, נגד הסדרה, נגד כל הסכם שהוא עם כל ארגון טרור. ציפי המיליטנטית. כוכבת הסרט אמי הגנרלית.
הבעיה של לבני שלא כל יום פורים. שכל ילד יודע לשיר מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע. מה לעשות ואך לפני כשנתיים היא הלכה להסכמים והסכמות עם חיזבאללה ואף התגאתה בכך. מה לעשות שכשעלתה לפני שנתיים שאלת התגובה על ירי החמאס, היא היתה עם המאופקים. כאשר שר הביטחון דאז, אמיר פרץ, תבע תגובה, היא דרשה איפוק. היו שאמרו לירות חזרה, היא דיברה בזכות "מוצא מדיני".
לבני הישנה עדיפה על החדשה גם משום שמקור עדיף על חיקוי. גם משום שאם כבר ימינה, אז הבוחרים עלולים להעדיף את לימור על ציפי, את לבנת על לבני. *
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2