סייד קשוע חשף בטור השבועי האחרון שלו בעיתון 'הארץ' את דמותו האמיתית המציגה משאלות לב לגבי הישות הציונית בישראל, כעובדות.
סייד קשוע, שמיתג את עצמו ככותב עצמאי ואובייקטיבי, הסיר את המסכה ואולי גם את הכפפות, ומצא לנכון, דווקא עתה בעת מלחמה, להציג בנימה צדקנית תזות מצוצות מהאצבע, מתוך הנחה כי מרבית הקוראים אינם מכירים את העובדות.
מי העתיק ממי
"בניגוד אליכם" כך הוא כותב השבוע בטור הקבוע במוסף סוף השבוע של עיתון הארץ, "שונאים אנו את מעשיכם ולא מתעבים את עצם קיומכם. בז אני למפגיני קריאות 'מוות ליהודים', אך אני מוכרח לציין כי סיסמא זו מעולם לא היתה קיימת בלקסיקון הערבי, אלא הועתקה מהמנטרה 'מוות לערבים'.
מתחנן אני בפני רעי שלא לאמץ את 'אטבח אל יהוד', עוד סיסמא ישראלית טהורה שמעולם לא עלתה מפיו של מפגין ערבי. 'אטבח אל יהוד' הוא מוצר ישראלי טהור שאינו נשמע כלל כמו ערבית. צר לי לבשר לכם זאת...". כך, בשיטת 'מצליח' הוא ניסה הפעם להגניב נימה מטעה, וחמורה כשלעצמה.
אך מה לעשות שהתיעוד ההיסטורי מגלה עובדות שונות לחלוטין בערך "חגיגות נבי מוסה" באנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה נכתב:
"ב-1920 נפל הגורל שחגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי נפלו באותו זמן. באותה שנה התסיסו אמין אל חוסייני ועורך העיתון עארף אל-עארף את הקהל בנאומיהם. ב-4 באפריל, לאחר התפילה המסורתית בתום החג, יצא הקהל בצעקות "אדבח אל-יהוד, א-דואלה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי. בהיעדר יחידות הצבא הבריטי, שיצאו את העיר כמה ימים לפני כן, נותר לתושבים היהודים להגן על עצמם. אמנם הם ציפו למהומות, ומבעוד מועד ארגן זאב ז'בוטינסקי שומרים, אך עדיין נהרגו שישה יהודים ונפצעו בסביבות מאתיים. בעקבות המהומות, ששככו רק כעבור ארבעה ימים, נאסרו זאב ז'בוטינסקי וכמה פעילי בית"ר על ידי הבריטים והואשמו שהם גרמו למהומות בכך שנשתלו בקהל וניסו לגנוב את הדגלים של עולי הרגל."
הקריאה 'איטבח אל יהוד', הפכה לסיסמא שליוותה את מעשי הזוועה הקשים ביותר שנעשו מאז על ידי פורעים ערבים, מפרעות תרפ"ט (1929) בחברון, רצח תושבי כפר עציון במלחמת השחרור, ורצח של יותר מ-70 רופאים ואחיות בדרך לבית החולים הדסה שבהר הצופים ערב הכרזת המדינה. רופאים ואחיות שטיפלו במסירות בחולים ופצועים ערבים, כפי שעד היום נעשה באותו בית חולים, ובתי חולים אחרים בארץ.
הקריאות 'מוות לערבים', שיש לגנותן בכל פה, עדיין לא גרמו למותו של איש, אך הקריאה 'אדבח אל יהוד', ליוותה את מעשי הרצח האכזריים ביותר במשך 90 השנים האחרונות, עד שלאחרונה הוחלפו מסיבות דתיות פנאטיות בקריאה 'אללה הוא אכבר".
בין חופש הביטוי לחופש ההסתה
סייד קשוע, בדיוק כמו מנהיגים פנאטיים של ערביי ישראל, ובתוכם גם חברי כנסת, מנצלים היטב את חופש הביטוי של ישראל הדמוקרטית, כדי להכפיש את מדינת ישראל כשהם מפנים את המסרים המעוותים שלהם במטרה לערער את התשתית היהודית של המדינה.
אבל חופש הביטוי אינו יכול להיות חופש ההסתה בטח שלא כאשר נעשה בו שימוש ציני בהפגנות בסכנין, ובנאומי הסתה פרועים כנגד המדינה היהודית, המתבצעים על ידי מנהיגים ערביים, ובתוכם גם חברי כנסת.