אם מחפשים באיזו מדינה נמצאים הפערים הכלכליים הגדולים ביותר בין שתי אוכלוסיות, אז כנראה שדרום אפריקה היא המקום הנכון. הכוונה היא כמובן להבדלים הכלכליים בין השחורים ללבנים בדרום אפריקה. ההבדלים בין שתי האוכלוסיות האלו הופכים אפילו לגדולים יותר, כשבוחנים את ההבדלים מבחינת הספורט במדינה: הלבנים הדרום אפריקנים מצליחים בגדול, בעוד השחורים נכשלים באופן כמעט קבוע. דרום אפריקה, כמו בשאר העולם, היא דוגמה נוספת לכך שהספורט מטיב בעיקר עם העשירים.
4.3 מיליון הלבנים במדינה שולטים במרבית ענפי הספורט הגלובאליים. אלופת העולם בראגבי היא נבחרת ה"ספרינגבוקס" של דרום אפריקה, שמורכבת בעיקר מלבנים. הגולפאי הלבן טרבור אימלמן הוא אלוף המאסטרס המכהן. ונבחרת הקריקט הדרום אפריקנית, שגם היא מורכבת בעיקר משחקנים לבנים, הפכה לאחרונה לנבחרת הראשונה מאז 1993 שמנצחת באוסטרליה, ואם הם ינצחו אותם שוב בחודש הבא הם יהפכו רשמית לנבחרת הטובה בעולם. אגב, זה עומד להיות אירוע משמעותי מאוד, כי כמו שהשמש תמיד זורחת במזרח, כך נבחרת הקריקט של אוסטרליה תמיד מדורגת ראשונה בעולם.
הדומיננטיות של הלבנים בדרום אפריקה מתרחבת גם מעבר לגבולות המדינה. קווין פיטרסן, שנולד וגדל בדרום אפריקה, הפך בשבוע שעבר לקפטן החדש של נבחרת הקריקט האנגלית דווקא. הוא יחליף בתפקיד את אנדרו שטראוס, שחי בדרום אפריקה עד גיל 6. דרום אפריקנים אחרים מופיעים ומצליחים במקומות אפילו מוזרים יותר: גארי אנדרסון, שהוא הסקורר השני בטיבו בכל הזמנים בהיסטוריה של ליגת הפוטבול האמריקנית, אמר שאת הריכוז שהוא היה זקוק לו כבועט מצטיין ב-NFL הוא למד כששיחק כחובט בקבוצת הקריקט בבית הספר שלו בעיר דרבן.
ומצד שני, נבחרת הכדורגל של דרום אפריקה, שהיא לחלוטין לא לבנה, לא בדיוק עושה חיל. ה"בפאנה בפאנה" נמצאים רק במקום ה-76 בדירוג פיפ"א, מספר מקומות אחרי נבחרות כמו ווילס ועיראק. הם מחכים למונדיאל שיתקיים בשנה הבאה במדינה שלהם בחשש רב, לא רק בגלל היכולת החלשה שלהם במגרש, אלא במיוחד לאחר שאחד מהעובדים בוועדה המארגנת, שהתלונן על שחיתות במהלך בניית אחד מהאצטדיונים לטורניר, נורה למוות בשבוע שעבר.
צריך להודות, לא כל גיבורי הספורט של דרום אפריקה הם לבנים. בראיין הבאנה, אולי שחקן הראגבי הטוב במדינה, נחשב "צבעוני" תחת משטר האפרטהייד. אבל צריך לזכור שהבאנה התחנך בבית הספר על שם קינג אדוארד השמיני בפרברי יוהנסבורג, אחד מבתי הספר העשירים ביותר במדינה. בדיוק כמו הקפטן של נבחרת הקריקט, גרהאם סמית', חברו לנבחרת ניל מק'קנזי, הגולפאי האגדי גארי פלייר, וגם גארי ביילי, שוערה לשעבר של מנצ'סטר יונייטד.
כלומר, כמו בכל שאר העולם - גם דרום אפריקה מקיימת את החוק הידוע בספורט לפיו מדינות עשירות מנצחות בספורט, מדינות עניות (מלבד ברזיל) מפסידות.
ארה"ב וגרמניה מעל כולם
אפשר לראות את זה באופן הבולט ביותר באמצעות בדיקה סטטיסטית פשוטה, לזיהוי אומת הספורט הטובה ביותר. אם לוקחים את טבלת המדליות של המשחקים האולימפיים (כולל משחקי החורף), ובנוסף את 10 המדינות הטובות בגביע העולם בכדורגל, ואת המובילות בגביעי עולם אחרים ובענפים כמו טניס ושח מט, אז נכון ל-2006 אפשר לראות שמי שמוביל בסיכום הכללי הן ארה"ב וגרמניה העשירות. נורבגיה ואוסטרליה - שנכון ל-2006 תפסו שניים משלושת המקומות הראשונים במדד ההתפתחות האנושי של האו"ם (HDI) - היו המדינות המצליחות ביותר בספורט ביחס לכמות האוכלוסיה.
המדינה היחידה שלא כלולה במדד ההתפתחות האנושי שהצליחה להיכנס לעשירייה הראשונה בהצלחות הספורטיביות היא ברזיל. כל המדינות האפריקניות והאסייתיות ביחד (כולל אוקיאניה) לא הצליחו להשיג ניקוד ספורטיבי מצטבר כמו של נורבגיה. מדינות עניות כמו ג'מייקה, קניה ואתיופיה, הצליחו לא רע בענף ספורט אחד או שניים, אבל לא מעבר לזה. המדינה האפריקנית שהובילה בפער ניכר על פני כולם היתה דרום אפריקה. אבל גם זה למראית עין, כי כל הניקוד המצטבר הושג בידי לבנים. למעשה, אם היינו מתייחסים לדרום אפריקה כמו אל מדינה שמחולקת בין שחורים ללבנים, הרי שהלבנים היו מביאים אותה להצלחה ביחס לכמות אוכלוסיה לרמה דומה לזו של אוסטרליה.
כדי להבין מדוע מדינות עניות אינן מצליחות בספורט, מספיק מבט חטוף בגופו של שחקנה הדרום אפריקני של אברטון, סטיבן פיינאר. בקושי אפשר למצוא כדורגלן אירופי שנראה כל כך קטן כמו פיינאר. אבל בכדורגל הדרום אפריקני, מבנה הגוף שלו לא יוצא דופן. פיינאר נראה כפי שהוא נראה מאחר שהוא גדל כשהוא סובל מתת תזונה. הוא נולד בעיירה ענייה ו"צבעונית" ב-1982, תקופת השיא של האפרטהייד, איפה שכל הכסף והרפואה הלכו רק ללבנים. רוב השחקנים שאמורים לייצג את נבחרת דרום אפריקה במונדיאל 2010 נולדו בשנות השמונים. וכך, לאותן רוחות של האפרטהייד באותן שנים תהיה השפעה על מכרעת על הנבחרת שכולם ייראו ב-2010. אותן רוחות יהיו מעין באג במכונה של ה"בפאנה בפאנה". ואם לסכם את זה באופן ברור יותר, אז הדרום אפריקנים הם שחקני כדורגל גרועים כי חלק גדול מהם פשוט לא קיבלו מספיק אוכל כשהיו ילדים.
אין אוכל, אין טאלנטים
דמיטרי קונסטנטינו, מדען באוניברסיטת וויטס שביוהנסבורג, בדק עבור פיפ"א היבטים רפואיים בהקשר של כדורגל בדרום אפריקה. הוא מסביר לי שבבדיקות שערך לכישרונות צעירים בכדורגל בדרום אפריקה, "הדבר העיקרי שמצאתי היה בעיות בתזונה של השחקנים". האם תת-תזונה היא אחת מהסיבות לכך שקבוצות אפריקניות רשמו הופעות גרועות בגביע העולם? "אני חושב שכן. ואני חושב שההתעלמות מזה היתה אחת הסיבות לזה".
היום כבר בקושי מוצאים ברמות הגבוהות של הכדורגל שחקנים שהם מתחת לגובה 1.72 מ'. "היום כבר יש גובה מינימלי", אומר קונסטנטינו, "כך שאם כל כך הרבה גברים מהאוכלוסייה שלך נמצאים מתחת לגובה הזה, אתה כבר בוחר את הנבחרת שלך מתוך מבחר מצומצם מאוד".
גובה הוא לא הבעיה העיקרית של האוכלוסיות עניות. יש גם לא מעט מחלות. מי יודע כמה דרום אפריקנים היו יכולים לשחק בגביע העולם אבל לא יהיו שם כי חלו באיידס? ויש גם בעיה של חוסר סדר, והריגתו של אחד מראשי הוועדה המארגנת במדינה לאחרונה היא רק דוגמה קטנה.
ואיך נדע שדברים בכל זאת משתנים? כל עוד נבחרת הקריקט של דרום אפריקה תמשיך להיות מבריקה, ובמקביל נבחרת הכדורגל תמשיך להיות גרוע - אפשר יהיה להניח שדרום אפריקה נשארה מדינה עקומה.