אודיסאה, כתב העת החדש או שמא מגזין, כפי שהוא מצהיר בגיליונו הראשון "עוסק במחשבות, רעיונות, דילמות, וויכוחים המתקיימים בחזית העשייה המדעית והפילוסופית העכשווית. המגזין יבחן את השאלות הפתוחות בתחומי המדעים המרכזיים... ועומדות בבסיסו שתי מטרות יסוד: ניסיון לגשר תרבויות... ולקרב את המדע אל ציבור רחב ככל האפשר...".
אני-מאמין תרבותי חשוב ומרכזי, מהסוג שמעלה את השאלה איך לא קם מגזין כזה קודם, ואכן רשימת הכתבות או בעצם "מאמרים" כפי שרשום בתוכן העניינים עונה בדיוק על הצורך הזה: "החיפוש אחרי החלקיק האלוהי" - פרופ' עילם גרוס, "על הקשר בין גוגל לברק אובאמה" - דר' אשר עידן, "המוח הכחול - לקראת העידן הביוני" - פרופ' עידן שגב, וגם ביקורת ספר - אריק גלסנר על "יש אלוהים" של הביולוג ריצ'רד דוקינס.
עיון במאמרים מעלה את המסקנה המשמחת שהרצון "לקרב את המדע אל ציבור רחב" אינו רק מס שפתיים מאחורי טקסטים אקדמיים מייגעים, אלא בהחלט כתיבה בהירה המפשטת מושגים מורכבים, וממזגת בין תחומי המדע והתרבות. גם אורך המאמרים השפוי והלא אנורקטי, כנהוג בעיתונות המשוכנעת שאין קוראים ליותר מ-400 מילה, מאפשר בניית טיעון והסברתו באופן מסודר ומאיר עיניים .
הבטן הרכה של כתב-העת מגיעה לא מתחום התוכן אלא דווקא מתחום העיצוב. מסיבות השמורות עם מעצבי ארצנו, המשפט שהטביע מרשל מקלואן "המדיה היא המסר", לא ממש הופנם. על מזבח העיצוב החינני, הפונטים הנאים והטיפוגרפיה הענוגה, נשכחת מטרתו של מגזין שצריך להעביר תחושה מדעית ותרבותית, ומתקבל מגזין שבמראהו הוא כמעט לייף-סטייל. מומלץ לזכור ולשנן שהעיצוב צריך לשרת את המסר ולא להיפך. *