בימים אלה נשמעים קולות רבים וזועמים הקוראים להחרים את דעותיהם של בעלי עמדות שונות ומעוררות מחלוקת. בין אם זו הסאטירה סרת הטעם של יונתן גפן במעריב שזכתה לתגובה סרת טעם לא פחות מצידו של תת אלוף (במיל') עודד טירה, ההערות "השמאליות מדי", "אמפטיות מדי לצד הפלסטיני", של מגישת החדשות בערוץ 2, יונית לוי, שעוררה את חמתם של לא פחות מ-30 אלף צופים נזעמים שקראו להוריד אותה מהמסך, או העמדות השנויות במחלוקת של גדעון לוי בעיתון "הארץ" שתמיד זוכות לתגובות נזעמות גם בתקופות רגועות יותר.
את כולם אנחנו צריכים ואף חייבים לקבל. אין זה משנה כלל מהי עמדתך הפוליטית והזכות להביע אותה צריכה להיות שמורה כל עוד אינה עוברת את גבול ההסתה. העמדה האחרת, גם אם היא פרובוקטיבית כמו זו של יונתן גפן, חד צדדית כמו זו של גדעון לוי, או סתם מעצבנת כמו של יונית לוי, היא לא רק חשובה, היא הכרחית.
עלינו לשמור עליה מכל משמר משום שכוחנו אינו רק בצה"ל, בחוסן ובאחדות הלאומית, אלא גם, ולא פחות מכך, ביכולתנו לקבל ביקורת, לשמוע דעה שונה, לבחון את עצמנו מבחוץ, ולא רק מבפנים. זה בדיוק מה שמבדיל משטר דמוקרטי ונאור ממשטרים חשוכים.
יום יבוא והאח הגדול באמת יבוא
עלינו לא רק להסכים, אלא גם להילחם על פרסום בעלי עמדות המנוגדות לקונסנזוס ולא רק בדפיו של עיתון "הארץ", את גדעון לוי, הבה נודה, קוראים בעיקר השמאל, וצריך שישמעו דעותיו ודעותיהם של שכמותו גם ב"פריים טיים", גם במהדורת חדשות מרכזית.
וכן, יש לאפשר לדעות כאלה להישמע גם בעיצומה של המלחמה, ולא רק בשוך הקרבות, כאשר לא יהיה להן עוד תהודה, הן לא יהיו רלוונטיות, אלא סתם מעצבנות.
אם לא נכיר את הקול אחר ונקבלו, נאבד את היושרה העיתונאית והמודעות לחשיבותה של ביקורת נוקבת.
אם לא נכיר את הקול האחר, ונקבלו, לא ירחק היום שבו "אח גדול" אמיתי וממשי ישלוט בנו, ויקבע מה מותר ומה אסור להגיד.
הוא זה שיחליט מהי ביקורת ראויה ומה אינו מקובל בשל היותו "שמאלני מדי", "פרובוקטיבי", "בלתי הולם" או "חד צדדי". על כן עלינו להגיד תודה שבמדינתו ניתן להביע עמדות מכל הסוגים, גם בעת מלחמה, ואנו חייבים לשמוע אותן, גם אם לפעמים מתחשק לעקם את האף.
אפשר לשמוע, לא להסכים, אבל חייבים לכבד. ובינינו, אפשר תמיד להתנחם בכך שבדרך כלל הכלבים נובחים והשיירה, כמו כל קודמותיה בהיסטוריה, עבור תעבור.