1. המלחמה בעזה פילגה את הספורט הישראלי: הכדורגל שבת מפעילות, והכדורסל המשיך. לכאורה יש כאן בעיה. אם יש סיבה אמיתית לעצור או לשחק, עליה לחול על שני הענפים.
ובכל זאת, יש היגיון בפיצול הזה שמסווג את הכדורגל כענף המרכזי מבחינה פופולארית והמונית ואת הכדורסל כענף מתנ"סים משני. ההיגיון נגזר גם מכך שלכדורגל מתנקזים הרבה יותר אנרגיות של שנאה וגזענות, הכדורגל משוחק יותר בדרום ובשטחים פתוחים, ופוטנציאל האלימות במפגשים היהודים-ערבים גדול בהרבה. בקיצור, הכדורגל הוא מעסיק כבד יותר של המשטרה שבימים אלה צריכה להתפנות למשימות דחופות יותר.
הכדורסל לעומתו סולידי וקטן יותר. גם המחויבויות הבינלאומיות שלו, שהכדורגל כרגיל כבר פטור מהן בשלב זה של העונה, מחייבות את המשך פעילותו. לכן צידד שמעון מזרחי בהמשך השגרה השוטפת ואף הרחיק לכת כשהציע לאלדד אקוניס מבני השרון לצאת מהבונקר ולשחק אחרי התקפת הטרור. אם צה"ל מסתער בעזה, למה טפירו צריך לסגת באנקרה.
אז בגדול לוזון וקופל צודקים. והם צודקים גם כשלוקחים את ההיגיון שכרוך בשיקולים הממלכתיים שנוטים להתחשב במצב הרוח של עם ישראל. הכדורגל כאן הוא כל כך אפור ומדכא שבהחלט רצוי לחסוך ולהפחית אותו ממנת הסבל הכללית. לכדורסל, כפי שהוכיחו מכבי והמחזור האחרון שלשום, יש בהחלט יכולת להלהיב ולספק דרמות ספורטיביות מהנות.
2. נחוץ דמיון יצירתי כדי לאתר את הדמיון בין המכה שחטפה בני השרון כדורסל למכה שחטפה יוטה בדחיקתה מגמר טורניר המכללות בפוטבול. הדמיון מתמצה בדרך שבה הממסדים הספורטיביים דופקים את הקטנים והחלשים. ללא אפליה של ענף, טורניר או יבשת.
הסיפור האמריקני מוכר פחות. הוא עלה השבוע לכותרות בעקבות החקירה שפתח התובע הכללי של מדינת יוטה על הפרת חוקי המונופול וההגבלים העסקיים בידי התאחדות הפוטבול מכללות, ה-BCS.
לגמר טורניר המכללות הארצי עלו אוקלהומה ופלורידה (פלורידה זכתה ביום חמישי), למרות שיוטה סיימה את העונה בתוצאה טובה משתיהן: אפס הפסדים. איך זה יכול להיות? בגלל השיטה המסובכת לפיה בוחרים את העולות לגמר. פלורידה ואוקלהומה הועדפו לאחר שקלול מדדים נוספים ולא רק מספר ניצחונות מול הפסדים כמקובל. ומבלי להיכנס להסברים מסובכים מדי, רק נציין כי יוטה נאלצה להידחק החוצה בין היתר בגלל שהיא מגיעה מקונפרנס חלש יותר משל שתי הפינאליסטיות וגם מאזן נקי מהפסדים לא הספיק לה.
מרק שרטלף התובע הכללי של יוטה החליט למחות על העוול ולחקור האם עברה BCS על חוקי ההגבלים העסקיים. סיכוייו המשפטיים תלויים ביכולתו להוכיח קשירת קשר ליצירת מונופול. הסיכוי קלוש, אבל הוא הצליח לעורר את ההד הרצוי. אפילו ברק אובמה נדרש לקיפוח יוטה. "שיטת הפלייאוף נראית לי הגיונית יותר", אמר הנשיא הנבחר, "אבל יש לי דברים דחופים יותר לטפל בהם כמו יצירת שלושה מיליון מקומות תעסוקה".
בני השרון חטפה הפסד טכני 20-0 וחמישים אלף דולר קנס. עונש שברור כשמש שמכבי תל אביב או אולימפיאקוס לא היו חוטפות בנסיבות זהות. לערעור של בני השרון יש סיכוי דומה כמו לחקירה של שרטלף. וזה בגלל שספורט הוא עסק שמנוהל בידי החזקים, למען החזקים.
בספורט, ובמיוחד ספורט מקצועני, יש הגבלים עסקיים למכביר: תקרת שכר, חלון העברות, החוק הרוסי - כל אלה הם דוגמאות לגיטימיות להגבלים כאלה. ויש מפוקפקים יותר. למשל השיבוץ האוטומטי של מכבי תל אביב ביורוליג גם אם לא תיקח אליפות. או הדרך שבה מורכבת ליגת האלופות, שם אף אחד לא יעלה על דעתו לסכן את מנצ'סטר יונייטד באפשרות הסנסציונית של הדחה מוקדמת.
ספורט, מצד אחד, הוא מקור ומופת לשוויון והגינות, אבל גם מקור לכסף גדול. ואת הכסף מבטיחים ביתרונות שבונים לחזקים. יתרונות שמאפשרים להם להתחזק עוד יותר, לפעמים על חשבון הקטנים, לפעמים על חשבון עקרונות של צדק ושוויון. הקפיטליזם החזירי הזה עובד כל עוד הקהל בטריבונות מבסוט. תנו לו את מכבי תל אביב, תנו לו את ברצלונה נגד צ'לסי. מה זה חשוב שעל הדרך בועטים בראש של כל מיני אזובי קיר כבני השרון או יוטה.
הירשם לניוזלטר והתראות ספורט