ושוב שיא בבלגן התקשורתי והציבורי. כאשר "ידיעות-אחרונות-שיפר" נותן לאלוף פיקוד הדרום כותרת ראשית ודורש בשמו כמובן, עוד מעט בשם הקוראים להרחיב את המערכה, הרמטכ"ל ושר הביטחון צריכים להגיב מהר.
שר הביטחון צריך לטפל בראש הממשלה, שמפיו צוטטו (הדליף?) דברי האלוף. שר הביטחון צריך לבקש במפגיע מראש הממשלה להימנע מקבלת דיווחים ישירים וחוות דעת מאלופי הצבא.
מורשת באושה
כבר עברנו את זה בלבנון השנייה (ראש הממשלה מטלפן ישירות לאוגדונרים), וככה גם נדפקה המערכה אז. ראש הממשלה משתמש באלוף כדי לדחוף את דעתו (ולהיפך, שזה אפילו יותר חמור). עמדתו של ראש הממשלה צריכה להידחף רק על ידי ראש הממשלה ורק בקבינט או בממשלה, בלי הסתמכות על אלופים, ודאי לא בשמם המפורש. ראש הממשלה גם יכול לכפות את דעתו, אם הוא רוצה.
באותו ענין, צריך הרמטכ"ל לקרוא לסדר את אלוף הפיקוד ולאסור עליו להביע את דיעותיו בכל פורום מלבד המטכ"ל או במועצות צבאיות אחרות. עליו לסמוך על הרמטכ"ל שיידע לבטא את דעת קציניו באוזני הדרגים המדיניים.
אנחנו שוב עדים כאן למורשת הבאושה שהשאיר אחריו אריאל שרון לפיה הדרך לפיקוד על פיקוד, אולי גם לרמטכ"לות, עוברת דרך תפקיד המזכ"צ לראש הממשלה. חבורה של קצינים אולי אפילו טובים זוהמו באווירה הפוליטית של לשכת ראש הממשלה; אולפו לחשוב ולהאמין שזו תחנת הקידום הטובה ביותר; ולא זנחו תלמודם גם כאשר התנתקו מן הלשכה והגיעו לעמדות פיקוד שבהן עליהם למלא אך ורק משימות צבאיות.
ושאר הקצינים רואים ושומעים את הקולות, ומאמינים שגם דרכם תצלח אם יהיו קצת יותר פוליטיים וקצת יותר מזכ"צים. ממש לא טוב.
שובה של הכביסה המלוכלכת
בעוד הצבא מפנים לקחי לבנון השנייה ומיישם אותם, הפוליטיקאים - בכלל לא. הם שוב מוציאים את הכביסה המלוכלכת לרשות הציבור. מגדיל לעשות הסגן לראש הממשלה, חיים רמון. ראוייה דעתו להישמע בפורום הקבינט; ראוייה דעתו שצריך להמשיך להילחם, להרוג, ליהרג ולכבוש עד מיגור שלטון החמאס אפילו להיבחן. אבל רמון לא סובל שלא מקבלים את דעתו, ואז הוא רץ ממסך אחד לשני לספר לעם ולעולם על חילוקי הדיעות. מדוע צריך הוויכוח הזה להתגולל בראש חוצות?
אין ספק שהבחירות הקרובות נותנות אותותיהן בהתנהגות הפוליטיקאים; לא שהיא היתה טובה יותר בלי בחירות בלבנון השנייה. אז נצפה השר אלי ישי מזהיר בחריפות מפני כניסה קרקעית; והיום הוא נראה מתרוצץ בסביבות המיקרופונים דווקא מצדד בה בהתלהבות. וידוע ברבים כי בוחריו הנאמנים יעמדו בשורות הראשונות של היחידות הפורצות והמטהרות.
אי-אפשר שהבחירות לא יהיו בראשיהם של הפוליטיקאים, בפרט שהמלחמה מחוללת שינוי קיצוני בתוצאות הסקרים ונוצר פיתוי רב לנסות להשפיע על הסקרים ודאי על תוצאות הבחירות דרך אמירות ומעשים בהקשר המלחמה. אבל בכל זאת, צריך להיות גבול.
התרגלנו כבר לכך שחלק מן האמירות והמעשים של מנהיגינו בעת מלחמה נועדים לכסתח אותם מול ועדת חקירה שאולי תהיה; למדנו כבר בעבר שבחירות יש להם נטייה להטות ולעוות הרבה דברים, במיוחד התנהגות של פוליטיקאים.
ניקוי יבש?
אבל, במלחמת עזה למדנו עוד דבר, שהיא יכולה גם להיות הזדמנות לפחות כך מסתכל עליה ראש הממשלה לטהר את עצמו מכל הלכלוך שדבק בו, בצדק דבק או שלא בצדק. לא ברור עד כמה יצלח נסיונו לשפץ את החותם שהוא ישאיר אחריו בהיסטוריה, אבל בינתיים המאמץ הזה פוגע בלכידות הפנימית, מחייב אחרים להסיח את תשומת ליבם מן הענין המרכזי כדי להגן על חותמם-הם בהיסטוריה.
מדוע רואה ראש הממשלה לנכון להסביר שהוא חלוק על שר הבטחון שלו? מדוע נדרש לספר לציבור איך נכשלה שרת החוץ במשימתה באו"ם ואיך הוא נחלץ לעזרת האומה בהפעילו את הנשיא האמריקני הפורש (במקרה שלו, אגב, דבר לא יעזור: הוא כבר הוכרז כנשיא הגרוע ביותר בתולדות אמריקה)?
עצה טובה לסיום
ראש הממשלה היה עושה בחוכמה אילו היה מתנהג בממלכתיות שתקנית נוסח ראש האופוזיציה. בנימין נתניהו מבין שזה טוב פוליטית לשתוק עכשיו; אבל זה טוב פוליטית, אפילו היסטורית, גם לראש ממשלה פורש. את החשבונות ההיסטוריים הוא יוכל לעשות אחרי הלחימה, אחרי הבחירות בראיון המסכם לברנע ושיפר, או בספר שיכתוב עבור "ידיעות אחרונות".
וזו עצה טובה גם לכל האחרים כולל ברק וליבני - ולרבות אלה ש"ידיעות אחרונות", ברנע ושיפר לא יתנו להם פתחון פה. בינתיים עוד יש "מעריב" וגם ערוץ 2 או 10. ו"ישראל היום" לראש האופוזיציה.
הכותב כיהן במשך שנים כעורך ראשי של עיתון "מעריב"