כל ערב, אחרי שהקהל מסיים לרכוש כרטיסים ומתיישב בהתרגשות במקומות המסומנים, לא משנה באיזו עיר בעולם, חומקת לאולם, שנייה לפני שהאורות כבים, דמות קטנה, רזה וזקופה. היא לבושה תמיד שחור, ואחרי שהיא מתיישבת מימין לבמה בין שני גברים, היא מרכיבה משקפיים ומתחילה לרשום הערות. זו היא פינה באוש. הכוריאוגרפית המפורסמת ביותר בעולם, נכון לכתיבת שורות אלה, ודמות נחבאת, כמעט סודית, שלא יודעים דבר עליה ועל תהליך העבודה שלה.
באוש, 68, מאסטרית הריקוד ב-40 השנים האחרונות, מייצרת מכונה גמישה ומשומנת של קבוצת מחול תיאטרלית, שמסתובבת בעולם ומשאירה רבבות לבבות רוטטים, אחרי שצפו בהופעה אחת שלה. אמנם כבר נעשו עליה מספר סרטים דוקומנטריים, ואפילו ידידה הטוב פדרו אלמודובר פתח את סרטו "דבר אליה" בקטע ריקוד צבעוני ובלתי-נשכח של אחד המופעים המפורסמים ביותר שלה, "קפה מולר". אבל באוש נשארת חמקמקה וסרבנית.
להקה ממכרת
בימים אלה באוש והלהקה שלה שוהות בפריז למשך חודש שלם. בסוף ההופעה אני ניגשת אליה, אבל היא, כהרגלה, מסרבת להתראיין. "אני פשוט לא אוהבת", היא מושכת בכתפיה במבוכה. "אני אומרת את הכל במופע שלי. את הרי תשאלי אותי למה עשיתי כך או כך, ואני לא אדע מה לענות לך". בצעד יוצא דופן, היא מאפשרת לי להשתתף, למחרת בבוקר, באחת החזרות שהיא עורכת.
באוש היא פרפקציוניסטית סדרתית. במהלך ההופעה, בלילה הקודם, היא צילמה והקליטה את הרקדנים שלה על הבמה, ועכשיו היא מנתחת את ההופעה, מעירה, מחליפה, משנה. במהלך המופע הצבעוני והשונה שלה, לא היה נראה כל פגם, אבל באוש לא תמיד מרוצה. 30 רקדנים יש לה בלהקת "דאנסתאטרה וופרטאל" ("Tanztheater Wuppertal"), שיושבת בימים כתיקונם בגרמניה. לא תמיד הם מסתדרים אחד עם השני, לא תמיד הם חברים, אבל הם זזים ביחד, מקשה אחת, עם בני משפחותיהם, בעולם. כי רוב הרקדנים בלהקה הם זוגות נשואים, עם תינוקות וילדים קטנים.
"כשרקדנית נכנסת להיריון, זאת באמת בעיה. פינה לא כל-כך אוהבת את זה, כי במהלך ההיריון אי-אפשר לרקוד, אבל היא יודעת למצוא חלופות", פותח דומיניק מרסי צוהר לעבודה של פינה באוש. מרסי הוא הרקדן הוותיק ביותר בלהקה. הוא בשנות ה-50 המאוחרות לחייו, ומלווה את באוש כבר 35 שנים, במהלכן עזב פעמיים את הלהקה. "אבל חזרתי כי הרגשתי שזה המקום שלי. אין לדעת מה יקרה בעתיד, כרגע אני כאן".
ללהקה של באוש יש מאפיינים ממכרים. "היא מזמינה הרבה רקדנים שעזבו להופעות אורח", מספר מרסי. "מלאני, הרקדנית הראשית במופע שעולה כרגע בפריז, עזבה את הלהקה ללימודי רפואה בעיר מונפלייה. פינה הזמינה אותה לעשרה ימים, להשתתף בהפקה הפריזאית". אבל אין לטעות. לא רק צרפתים חברים בלהקה. אפשר למצוא פה גרמנים, אוסטרלים, איטלקים, אמריקנים, מקסיקנים, ספרדים וברזילאים.
*איך מתנהלת העבודה עם פינה?
"היא פיתחה דרך עבודה ייחודית מאוד. היא שואלת אותנו שאלות ואנחנו עונים בריקוד, בדרמה או בדיבור. בגלל זה כל אלה משולבים במופע. אלו יכולות להיות שאלות נוסטלגיות, על העבר שלנו, על המדינה שלנו, על תקופה, או שאלות אחרות, כמו למשל לתאר מילה או צבע בתנועה".
התהליך הזה מביא את באוש לעבוד באופן אחר. היא לא עוקבת אחר תנועות מוגדרות, צעדים מדודים וקטלוג ריקוד קאנוני, אלא לפי האנטומיה של כל אחד מהרקדנים בלהקה שלה. זו הסיבה שאפשר למצוא שם גם רקדנים בני 50 ומעלה. היא חוקרת את הרקדנים שלה במהלך תהליך היצירה, חופרת בחייו של כל אחד מהם, ומחזירה אותם לעבר כדי לגרום להם לרקוד.
באוש משנה את קידוד תנועות הפיתוי, ומגדירה מחדש את הבדידות שבזוגיות, כשהיא עוסקת ביחסי גברים ונשים. נקודת המבט במופעים שלה נוטה לפסימיות, שמתבטאת בתנועות קטנות, כמעט מרומזות, שחוזרות על עצמן, עד שהופכות מוגזמות ובלתי-נסבלות. שיטה אחרת להפגין פסימיות היא מספר הרקדנים שהיא מציבה על הבמה. החתימה המוכרת שלה היא תנועה שעוברת מרקדן אחד בתמונת ריקוד מסוימת, לרקדן אחר בתמונת ריקוד אחרת. סימן אחר הוא הנוזליות שהיא מפתחת בחלק הגוף העליון של הרקדנים שלה, עם תנועת זרועות רחבה וחזה מרוכך. זו אחת הדוגמאות לשפה החדשה שהמציאה ולסגנון שמאפיין אותה. כי באוש מערבבת מילוליות ומשחק תיאטרלי בריקוד, ולכן זוכה להילה בקרב תנועות תיאטרון שונות.
תמיד תהיה לה פריז
החודש מקדיש Theatre de la Ville בפריז, שממוקם בכיכר שאטלה במרכז העיר, את הבמה שלו לבאוש. הרומן בין התיאטרון הזה לבין הכוריאוגרפית התחיל בשנת 1979. מאז, כל שנה, באוש נאמנה למקום ומתייצבת על הבמה הזאת בפריז עם מופע חדש. החודש עולים פה שני מופעים שלה. הראשון, "Wiesenland" ("אדמה ירוקה") נוצר ב-2000, אחרי ביקור של באוש בבודפשט, ומתאר פסיפס של תרבויות ברחבי העולם, שמזוקק בסובייקטיבית הבאושית המוכרת, זו שמשלבת בין אסתטיקה של צבעוניות מתפרצת, כמעט ספרדית, לבין הסכנה שבאחדות של גלובליזציה עולמית.
המופע הזה עלה כבר פעם אחת בפריז, ואז נדד למדריד, לארגנטינה, ללוס-אנג'לס, להונג-קונג, לליסבון, לאיסטנבול ואף הגיע ליפן ולדרום-קוריאה. עכשיו הלהקה בפריז, בהופעות האחרונות. וכמו תמיד, בהופעות של באוש, גם במופע הזה היומיום מתמזג עם החלום ומוחק כל היגיון. כמו תמיד עולים יחסי הנשים והגברים על רקע של גינה ורטיקלית שמוצבת על הבמה, ירוקה ומטפטפת מים. במופע הזה באוש מקלחת את הרקדנים על הבמה, מעשנת את הרקדניות ומשלבת אפילו תרנגולות.
ב-"Sweet Mambo", המופע השני שיעלה עוד שבועיים בפריז, המנה העיקרית היא סקס. גברים ונשים ומה שביניהם מוצגים במופע החדש הזה, שהתחיל בסיבוב הופעות בחודש מאי האחרון. לפי באוש, כשאת לובשת שמלת סאטן, מותר לך לרדוף אחרי גברים לבושים בחליפות כהות, ולעפעף מולם, ש"פשוט דחוף לי לדבר איתך". באוש מגדילה את אמנות הפיתוי על הבמה לקריקטורה שמסתכמת במופע אחד, מיני אמנם, אבל בעיקר אנושי, במהלכו היא מתהלכת בארץ המסתוריות האנושית. *