1. תודו שכל הסיפור הזה נשמע קצת הזוי, כי אם להאמין לאיציק קורנפיין, הרי שמה שהתחולל בשבועות האחרונים סביב בית"ר ירושלים, מצליח להיות מכוער במיוחד אפילו בסטנדרטים של הכדורגל הישראלי. דניאל אזוגי, עורך דין לשעבר בעל רקורד מפוקפק של הרשעות, פונה אליו כנציגו של גאידמק, דורש ממנו להעביר אליו כספים מקופתה של בית"ר, ובהמשך מסתייע גם במשה דדש, היו"ר המיתולוגי של המועדון ומי שרק שלשום (ג') הוצג כמי שעתיד לחזור ולנהל את בית"ר כשליחו של גאידמק. קורנפיין שחש שמשהו רע קורה מסביבו, החליט לצאת לתקשורת ולחשוף את הפרשה.
קורנפיין הוא ללא ספק האיש הטוב בסיפור, מי שיצא להגן על מה שנותר מבית"ר הגדולה שבנה גאידמק. בענף הכדורגל ידוע קורנפיין כאיש נעים הליכות, נבון ובעיקר ישר. אין ספק כי החלטתו להתייצב מול התקשורת הונעה משיקולים ענייניים, מדאגה למועדון ובעיקר מהרצון שלא להיות מעורב במשהו שממנו עולה לכאורה ריח לא טוב, אולי אפילו פלילי.
האיש שלדברי קורנפיין ביקש ממנו להוציא כספים מהמועדון, הוא דניאל אזוגי. קוראי מדורי הכלכלה והמשפטים בעיתונות הישראלית מכירים היטב את השם: לאזוגי יש עבר עשיר של הסתבכויות בפרשות מרמה שונות. אז לגבי הרקורד של אזוגי, נדמה שאין צורך לשאול יותר מדי שאלות.
השאלה היחידה היא האם גאידמק שכר את שירותיו או לא? או במילים אחרות: האם הבעלים הגולה מרצון שלח את האיש שבית המשפט קבע שהוא שקרן ורמאי, כדי לחלץ כספים מבית"ר ירושלים. אזוגי עצמו צוטט כמי שרק לפני כמה ימים הכחיש כל קשר לגאידמק, אבל אתמול כבר התראיין והכריז על עצמו כנציגו של גאידמק, המצוייד במכתב חתום על ידו, שמסמיך אותו כנציגו.
מכאן העסק מסתבך: לפני כמה ימים פורסמה ידיעה לפיה שלדון אדלסון מתעניין ברכישת בית"ר, ומי שמתווך בעסקה הוא רוני מאנה. מאנה הוא כמובן האיש שבכל פעם שבה לוני הרציקוביץ' פיהק ביציע, הזדרז "לרכוש" ממנו את מכבי תל אביב. מאנה אוהב גם לקשר בין אנשים עשירים בעסקאות מקומיות, תמורת דמי תיווך נאים. מגאידמק, למשל, הוא דורש מיליוני שקלים כדמי תיווך על עסקת "טיב טעם". לכן היה מוזר לקרוא שדווקא האיש שלטענתו חייב לו גאידמק מיליוני שקלים מנסה לרקום עבורו שוב עסקה.
יכול להיות שהשלושה נפגשו כדי לדבר על מפלס הכנרת, או סתם לשתוק מעט ביחד: אחד עם קופת שרצים על גבו, שלכאורה מייצג את גאידמק; שני שטוען שגאידמק חייב לו מיליונים; ושלישי שרק לפני יומיים הכריז שגאידמק מינה אותו לנהל את בית"ר.
מבין השלושה, הרי שמבחינה ציבורית רק לדדש יש מה להפסיד: אזוגי ומאנה לא חייבים שום דבר לאוהדי בית"ר. אחד רוצה לייצג את גאידמק, השני לגבות ממנו כסף וכל עוד הם אינם עוברים על החוק, זכותם לעשות כן. לדדש לעומתם, יש מחויבות גדולה למנורה הבית"רית. קורנפיין נמנע מלהאשים את דדש בשותפות לכאורה למהלך שניסה כביכול אזוגי להוביל, אבל איך שלא מסובבים את זה דדש יוצא רע מהסיפור: ייתכן שדדש פעל בסיטואציה בתום לב, ומתוך רצון כן לעזור לבית"ר לצלוח את החודשים הקשים שצפויים לה.
אבל אפילו אם כך הדבר, הרי שדדש מתגלה בפרשה כנאיבי בצורה קיצונית. האם זהו האיש שנודע בחריפותו? שהיה תופס כדורגלנים במילתם ומחתים אותם על מפיות בבתי קפה? אם כך הוא הדבר, ודדש הוא האיש שינהל את בית"ר בתקופת "בין המצרים" שלה, לאוהדי בית"ר יש סיבה טובה לדאגה.
ייתכן כמובן שהכל עוד יתברר כאי הבנה גדולה, שאזוגי רק רצה לבדוק את המאזנים עבור גאידמק, שמאנה באמת רוצה להכניס גם את אדלסון לכדורגל הישראלי, שדדש בסך הכל היה נחמד לכולם ושקורנפיין סתם נלחץ ורץ לתקשורת. יכול גם להיות שדרושה חקירת משטרה נמרצת בעניין (בהנחה שהמשטרה מסוגלת לעשות את זה כשבמקביל היא צריכה לאבטח משחק עם הקהל הפנאטי של הכח עמידר בסכנין) כדי שנדע שכולם צדיקים. אבל איך שלא תתגלגל הפרשה, תודו שמה שמדהים הוא שבבית"ר, כמו בבית"ר, רק מרחק קצר מפריד בין הההכרזות של גאידמק לפיהן בית"ר עוד תהיה על המפה, לבין ההווייה של דדש, שבית"ר שלו לעולם תתקיים רק על המפית.
2. בשבוע שעבר מחיתי כאן נגד השבתת הליגה בעקבות האירועים בדרום, מה שאומר שלכאורה הייתי אמור לברך על ההחלטה להחזיר את הליגות הבכירות לפעילות סדירה בשבת. אז איך זה שאני לא? נורא פשוט: ראשית מפני שאם בשבוע שעבר התברר שהספורט בכלל והכדורגל בפרט, אינם בנפשם של האנשים שמנהלים אותם, הרי שהשבוע התברר שהם אפילו לא עקביים, כי הרי מעט מאוד השתנה מאז שהתקבלה ההחלטה האומללה ההיא. אם כבר המצב החמיר: בטווח הטילים ממילא אסור לשחק, אל הצפון נורו שני מטחי קטיושות, וללחימה הקרקעית הצטרפו חיילי המילואים, מה שאומר יותר בני משפחה מודאגים בעורף.
שלא אובן לא נכון: אני חושב שכדורגל צריך לשחק גם ובעיקר במצבים שכאלה, אבל מתקשה להבין מה נשתנתה השבת הזאת מהשבת הקודמת?
3. לפני שלושה ימים התפרסמה באתר זה ידיעה שעניינה הירידה באחוז הצופים בפרמיירליג. מה שמעניין במיוחד היה הנתון שלפיו צ'לסי רשמה עלייה במספר הצופים במשחקיה, נתון שקצת קשה להסביר על רקע רמת הכדורגל שהיא מציגה העונה.
הנה ההסבר: עד לעונה הקודמת נחשבה צ'לסי לסוג של "גלאקטיקוס", שבניגוד לקבוצות אטרקטיביות אחרות באנגליה, כמו מנצ'סטר יונייטד וליברפול, הרי שהעובדה שמשחקי הבית שלה נערכים בלונדון, משכה לסטמפורד ברידג' לא מעט תיירים ואנשי עסקים שרצו לראות את "קוסמוס אברמוביץ'". העניין לא נעלם מעיניי הספסרים שדאגו לרכוש חלק גדול מהכרטיסים ולהעביר אותם למכירה באינטרנט או ברחובות שמסביב לאצטדיון. הבעיה היתה במשחקים לא אטרקטיביים, או כשהמשטרה, מתוך רצון להלחם בתופעה, דאגה לשלוח שוטרים סמויים לשטח. במקרים כאלו, נותרו אלפי כרטיסים בידי הספסרים, והמשמעות היתה קרחות ביציעים.
העונה נרשמה ירידה בפעילות השוק השחור סביב משחקי הקבוצה, מה שאומר יותר אוהדים אמיתיים שמחזיקים בכרטיסים. ספק אם הידיעה הזאת מנחמת מישהו בצ'לסי: הבעלים שוקל לעזוב, ועל רמת הכדורגל מה נותר עוד לומר? אולי רק לבקש את סליחתו של אברם גרנט, אחד ממושאי הביקורת של המדור הזה.
אמנם דעתי על צ'לסי היתה ונשארה שמאז שעזב אותה מוריניו, הכל תלוי בכוכביה, וכשהם לא רוצים להילחם, אפילו מאט באזבי וביל שאנקלי, לו יקומו מקברם, לא יצליחו להביא אותה להישגים. אבל מאחר שבכדורגל מבחן התוצאה הוא הקובע, הרי שלא ניתן אלא לקבוע, שצ'לסי של גרנט היתה לא פחות טובה מאשר צ'לסי של סקולארי, אלוף עולם (ברזיל) וסגן אלוף אירופה (פורטוגל). האמת? גם האנגלית של המאמן.
הירשם לניוזלטר והתראות ספורט