א. זו לא הפעם הראשונה שכתבותיו של אמיר בוחבוט, הכתב הצבאי של "מעריב", מעוררות בי סוג של אי נוחות. למעשה, אני מוכרח להודות שאני אוהב לקרוא אותו בדיוק בגלל הסיבה הזו. כמו פצע בתוך הפה שאתה לא יכול שלא לחטט בו למרות שזה מציק.
גם הבוקר, כשעלעלתי בכתבתו "היום שאחרי יציאת צה"ל מעזה - עדויות הלוחמים", זעתי בכיסאי באותה אי נוחות מוכרת. להלן כמה ציטוטים מייצגים מתוכה: "דפקנו את החמאס עד העצם", אומר קצין מאוגדת עזה..., "אילו זה היה תלוי בלוחמים - היינו חורשים את מרכז עזה עם דחפורים..."; הנה מה שאומר שי, חייל צנום מרמת גן: "אנחנו הפכנו שטחים בנויים לאצטדיונים"; לוחמי מסייעת שקד מספרים על גרפיטי שכתבו על קירות עזה: "גלעד שליט, היינו פה, מסייעת שקד".
קיראו לה בשמה המלא
את כתבתו מסיים בוחבוט במשפט הבא: "בצד סיפורי הקרב ושחזורי הלחימה מודים הלוחמים שלקחו מבתי הפלסטינים לא מעט 'מזכרות', שכוללות מחזיקי מפתחות, כאפיות, תמונות שאהידים, ספרים ודגלים של החמאס". לכל השופינג של הממורביליה החמודה הזו יש מילה בעברית: ביזה. את בוחבוט או את עורכיו ב"מעריב" זה לא מטריד מי יודע כמה. 1,300 הרוגים, אח שלנו, מה אתה עושה עניין מאיזו כאפיה?
אני מבקש מכם להתאפק לרגע עם האינסטינקט לצעוק שאני שמאלני עוכר ישראל, בוגד ואנטי צה"ל. אין פה שום קשר לדעה פוליטית, מה שכן יש פה זה מקרה מובהק - עוד אחד מאלף - של כתב צבאי ישראלי שאוהב את החיילים ואת הצבא קצת יותר מדי, שלא מרים גבה, או שואל, או מוחה אל מול סיפורי גבורה שאין בהם שום גבורה. גרפיטי? מחזיקי מפתחות? הזו רוח צה"ל?
ושוב, אין פה כוונה להיכנס לוויכוח על הצדקת המלחמה או על מידת המוסריות של הצבא. היינו חייבים לעשות משהו ואנחנו בטח לא הכי גרועים יחסית לצבאות אחרים בעולם. ובכל זאת. לא צריך להתלהב מכל מה שחייל אומר, בטח שלא צריך לשים את זה בעיתון, בטח לא כשמדובר בהתרברבויות ילדותיות, רעות וריקות מתוכן. אם הרמטכ"ל שומר על שתיקה, למה שלא ישתוק גם החפ"ש.
איזו גאווה!
ומעיתון לעיתון. אתם יודעים, יש רגעים כאלה בחייו של כל עיתונאי; לפעמים הוא פותח עיתון, מעלעל בו כאחד האדם, ופתאום, משום מקום ממש, נופלת עליו תחושה עזה של גאווה במקצוע, כמו גם שייכות עמוקה לשושלת ארוכה וגאה של עיתונאים לוחמים.
עוזב הבנאדם את העיתון לרגע ומוחה דמעה בסתר, שלא יראו אותה שאר יושבי בית הקפה: כמה טוב להשתייך למסדר האבירים הנ"ל, אבירי מסדר מכונת הכתיבה, כמו שהגדיר זאת אהרון בכר הגדול ז"ל.
אין הרבה רגעים כאלה, בדיוק בגלל זה הם כה יקרים מפז. הבוקר, ב-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", היה לי רגע כזה.
לא אשכח אותו לעולם. זה קרה לי בעמוד 22, שם כינס העיתון שתי קבוצות של סלבריטיז, גברים מול נשים - ענקי הדור כמו רוית אסף, יואב אליאסי, ננסי ברנדס, ניקול הלפרין, רובי פורת שובל וצחי נוי - וערך ביניהם תחרות בהרכבת רהיטים.