יהודה אטלס נולד במושב עין-עירון, להורים חקלאים, בשנת 1937. ערך את "במחנה גדנ"ע", והיה סגן עורך "7 ימים", שם פרסם במשך שמונה שנים מדור בשם "ילד גדול", שעסק בעיקר בספרי ילדים ובסופרים ובמאיירים שיצרו אותם. כתב 27 ספרים ותרגם 30. ספרו לילדים הידוע ביותר הוא "והילד הזה הוא אני" (1977), אסופת שירי ילדים הכתובים מנקודת מבטו של ילד. בימים אלו מוציא אטלס סדרה של שישה ספרי ילדים מתורגמים, ובעוד חודשים אחדים יצאו שישה ספרים נוספים, בהוצאת קלסיקלטת. מתגורר בתל-אביב, נשוי בשנית לרונית, אב לשלושה בנים וסב לארבעה נכדים.
*איפה בחרת להצטלם?
"בארקפה שברחבת מתחם בזל בתל-אביב, סמוך למקום מגוריי. לבתי קפה אני הולך כדי ללגום קפה ולא כדי לכתוב. בחיים לא כתבתי אפילו מילה אחת בבית קפה. גם לא ניסיתי. לכתוב בבית קפה נראה לי גינון בוהמייני. כל מה שאני כותב אני כותב בחדר העבודה הקטן והמבולגן שלי בבית".
*אם היית יכול לזמן לשולחנך איזושהי דמות ספרותית, למי היית קורא?
"האהוב עליי ביותר מבין סופרי הילדים הוא אלן אלכסנדר מילן, יוצרו של 'פו הדוב', שהוא ספר חיי. הייתי מזמן את מילן לספל קפה ולקרואסון - על חשבוני, כמובן - אם כי איני יודע מה הייתי שואל אותו. נדמה לי, שאני יודע עליו יותר משהוא יודע על עצמו. הייתי מזמן גם את בנו, כריסטופר רובין, שנרדף כל ימיו על-ידי צילם של פו ושל אביו. אולי הייתי מצליח לפייס ביניהם".
*אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?
"רוברט לואיס סטיבנסון. האיש הזה, שמת בגיל 44, שמחצית מחייו הקצרים שכב חולה במיטה, הספיק ב-14 שנות יצירה לכתוב ספרים (ומכתבים) שממלאים 35 כרכים. ואיזו איכות! האיש החולני הזה היה הרפתקן שוחר מסעות. הוא שט עם משפחתו, במשך חודשים ארוכים, בין איי דרום האוקיינוס השקט, נפגש והתיידד עם מלכים ופשוטי עם, כתב כל הזמן, ובסוף התיישב באי סמואה, שם חי ארבע שנים, עד שמת - ושם, בראש הר, נקבר. הקריאה על חייו עוררה בי חשק, שטרם מימשתי, לנסוע בעקבותיו ולעלות לרגל אל קברו בסמואה".
*איזה ספר אהבת בילדותך, והוא עדיין נפלא בעיניך?
"הספר הראשון שהכרתי בחיי, קנו לי אותו כשהייתי בן ארבע, הוא 'לימפופו', עיבוד של קורניי צ'וקובסקי ל'הרפתקאות דוקטור דוליטל' של יו לופטינג. אחרי שלוש פעמים שקראו אותו באוזניי כבר ידעתי אותו על-פה. שנים חיפשתי את הספר ההוא, את המהדורה ההיא, ולא מצאתי. עד שיום אחד נכנסתי לחנות ספרים יד שנייה בתל-אביב, ושאלתי את המוכר: 'יש לך את לימופופו הישן?' והוא אמר: 'מה הבעיה!' והוריד את הספר מהמדף. כשראיתי את איור העטיפה הכחלחל, פרצתי בבכי. לפגוש את הספר הראשון שאהבת בילדותך זה הרבה יותר מאשר לפגוש את הנערה הראשונה שאהבת".
*לאיזה סופר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
"לש"י עגנון. במיוחד לסיפור אחד שלו: 'מאויב לאוהב', שאני מוצא בו חיבור בין ספרות הילדים לספרות המבוגרים. עגנון, הגדול מבין כל הכותבים שלנו, לקח כאן את המעשייה על הזאב ושלושת החזרזירים, ושדרג אותה לסיפור סימבולי קצר, שמספר בשפה עגנונית נפלאה על התמודדותו עם הרוח".
*אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד, מוזיאון - בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?
"כמובן, לחנות ספרים. ורצוי שזה יהיה בלונדון, ושזו תהיה חנות של ספרים יד שנייה. אין ניחוח טוב יותר מריח של ספרים ישנים. יחד עם זה, ביקור בחנות ספרים, בייחוד בחנות גדולה, מאוד מתסכל. אתה מסתכל על מיליוני הספרים שנמצאים שם, ואומר לעצמך: 'אחרי כל אלה, מי מחכה לספר המסכן שאני אכתוב!'"
*איך אפשר, לדעתך, להחזיר את הילדים אל הספרים?
"אני אתייחס לבתי ספר יסודיים. כדי להחזיר את עטרת הספר ליושנה, כדי לחבב את הקריאה על התלמידים, כדי להמחיש להם שספרים יכולים להיות מקור נפלא של עניין ותענוג ורכישת לשון והרחבת השכלה ומקור לקשר ולתובנות על החיים, צריך להפחית קצת את לימודי התושב"ע, התנ"ך, אפילו החשבון וההיסטוריה, וכל יום שלפחות מורה אחת תיכנס לכיתה ובמשך חצי שעה תקרא לילדים מתוך ספר.
"הדבר הכי נפלא שאני זוכר מבית הספר העממי בכרכור, שבו למדתי, הוא שכשמורה היה חולה הייתה נכנסת מורה מחליפה וקוראת לנו מתוך הספר 'עוזי והמנגנים הצעירים'. אז למה לא לעשות כך גם היום?"
*מה מעורר בך השראה?
"אני לא כותב עם השראה, עם מוזה או עם מלאך שנוגע לי בראש בשרביט של זהב. בשבילי לכתוב זה לעבוד קשה. לכתוב, למחוק, לכתוב למחוק. יש שני שירים שכתבתי, כל אחד, במשך שבע שנים".
*איזה ספר נשכח, לדעתך, והיית שמח להחזירו לתודעה?
"'קולא ברוניון' של רומן רולן. אחד הספרים הכי נפלאים שיצא לי לקרוא, בתרגום הבלתי-נשכח של שלונסקי. אתה פוגש היום צעיר, נגיד בן 40 ומטה, ואומר לו: 'אי לך אוויל פושק שפתיים,/ לא לך גמלו התפוחיים' - והוא לא מבין מה אתה מקשקש. אוהבי 'קולא ברוניון', אלה שזכו להתבשם מניחוחו, הם כמו אגודת סתרים, שמבינים אלה את אלה לפי רמזים וציטוטים. לא בא כבושם ההוא". *