אני: מקפיד לעמוד במשימות ובזמנים, מאמין בתהליכים סדורים, חסר סבלנות לבלבולי שכל, אבל אוהב לעבוד עם אנשים.
ילדות: פרדס חנה. ההורים ברחו במלחמה מפולין לרוסיה, התחתנו באיטליה בדרך לארץ, שהייתה מבחינתם חלום, היו במחנה מעצר, והגיעו לכאן ב-1947. אימא הייתה פקידה במועצה המקומית. אבא למד עיצוב פנים, ובישראל היה הולך עם טורייה על הגב לגבעת עדה, לעבוד את האדמה. אחר כך היה צבעי ומנהל רכש, ועבד עד גיל 91. כשאמי נפטרה גילינו שהיה בשבע שנים מבוגר ממה שידענו.
טיס: שאיפה שהתעוררה אחרי ששכן שלנו, שהיה טייס, נהרג במלחמת ששת הימים. רציתי להיות כמוהו והצטרפתי לגדנ"ע אוויר. התגייסתי לקורס טיס, עפתי אחרי שמונה חודשים, ועברתי לשריון.
שריון 1: במלחמת יום כיפור נהרגו הרבה חיילים בקילומטר ה-101, ואנחנו עברנו קורס מט"קים מזורז של שלושה שבועות ואחר כך קורס קצינים בהליך מקוצר, בלי לעבור בבה"ד 1. משם התגלגלתי להיות מ"פ. כשביקשו ממני להיות סמג"ד, רציתי שיתחייבו שאשאר בשטח, וכשזה לא קרה - הלכתי לבקו"ם ולתיקון הבגרויות בכימיה.
שריון 2: אברהם בן-ארצי, שהיה נשוי לדליה רבין, ביקש ממני לבוא להיות מג"ד לשנה. הגעתי יום לפני שהתהפך ונפצע קשה. קראו לי לראיון אצל מפקד האוגדה, ביקשו ממני לחתום לכמה שנים, ונשאבתי פנימה. תוך כדי שירות סיימתי תואר ראשון והייתי סמח"ט ב"שלום הגליל". כשרציתי ללמוד לתואר שני, קצין שריון סירב. השתחררתי, והחלטתי ללמוד על חשבוני. עבדתי אצל יאנוש בן-גל, ואשתי, בת לאלוף משנה קרבי, הייתה מאושרת.
שרית: אשתי. היא הייתה שרטטת ברשות לפיתוח טנקים בצה"ל, ושם נפגשנו. היא למדה צילום, והיום היא מגדלת את שלושת הילדים, הקטן בן 10. היא אלופה. מי שמתעסק בכספים בבית עד היום זו היא. מזל משמיים.
שריון 3: כשיוסי פלד התמנה לאלוף פיקוד צפון, הוא ביקש ממני לחזור לשירות. סירבתי. אבל כשהוצע לי להיות מפקד חטיבת מילואים, הבטחתי לאשתי שאני חוזר לצבא רק לשנה. כשהציעו לי להיות מח"ט 7 לא ידעתי איך לספר לה. הייתי מפקד אוגדה וקצין שריון ראשי, בסך-הכול 26 שנים בשירות.
פרישה: אחרי אחד הכנסים הצה"ליים הגעתי להחלטה שזה לא המקום שבו אני רוצה להיות. נהניתי בצבא, למדתי המון, ופגשתי בחצי הכוס המלאה של החברה הישראלית, אבל נגמר לי.
עופרת יצוקה: זה לא מלחמה, זה מבצע, כמו מבצע ליטני, אבל הרבה יותר אמוציונלי כי העורף חשוף. גבי אשכנזי, שהיה איתי בפו"ם ובקורס מג"דים, הכי ראוי לתפקיד. אני עושה שבוע-שבועיים מילואים בשנה, אבל לא ממש מעורב. אם זאת הייתה מלחמה היה קשה לי לא לרוץ לשם, אבל אני לא מאלה שיצאו מהשירות לפני עשור ורצים לדבר בתקשורת.
שרי אריסון: הבעלים של החברה. לקבוצה יש חזון, והיא מתנהלת בתהליכים שתעשיות מלח משתלבת בהם.
חופשה: שרית הייתה בהיריון, ואני לקחתי על עצמי את מעבר הדירה ובמקביל חיפשתי עבודה ונעזרתי בקשרים של חברים.
ממסר: חברה בת של המשביר המרכזי, שייבאה את איווקו ואת ג'ון דיר, חיפשה מנכ"ל. הגעתי לשם דרך חבר'ה מהצבא, ואחרי שלוש שנים, כשהחברה הפכה לפרטית, נפרדנו.
קרסו: בחרתי לעבוד שם בגלל תחום הרכב ובגלל בן-עמי קרסו, שהיה אדם מדהים. הייתי סמנכ"ל "אפטר סייל", ואחרי שאיציק וייץ מונה למנכ"ל, פרשתי. הרמתי טלפונים לחברים מהצבא, ונדב שחר, שהמליץ עליי גם בממסר, אמר שהוא עוזב את תעשיות מלח ושמחפשים מנכ"ל מחליף. פגשתי את דני ואלון דנקנר, ואני במלח.
חקלאות ימית: יש לנו מכון רבייה לדגי מאכל. אנחנו בונים להקות דגים ומוכרים אותן. בטורקיה יש לנו חווה לגידול דגי דניס.
מלח הארץ: מיתגנו את המלח כדי לייצר תרבות, כדי שיקנו מלח עם תוספות למטרות שונות של בישול.
נפילת ערך: הפכנו לחברה פרטית שלא נסחרת בבורסה, כדי לחסוך את החשיפה הציבורית.
קרקעות: כרגע אנחנו לא עושים איתן כלום.
תפיסת עתיד: אולי זה קשור לגיל, אבל אני כנראה חוזר להיות פולני ולהאמין שאדם צריך בריאות, פרנסה ונחת מהילדים. מה יהיה בעוד חמש שנים? אלוהים יודע.